קול ואישה: הלוק הדתי הוא רק תירוץ כשגברים הם שובניסטים

כאשר הייתי כתבת שטחים, בשלהי הערוץ הראשון ברוממה, עוד הייתי נשואה.

אחרי כתבנו לענייני התיישבות בני ליס ולפני פינוי מגרון, ישבתי במערכת החדשות ולצידי עורך תורן של "מבט". מולנו על המסך סיט־אפ של שרה ב"ק, אז כתבת לענייני חינוך של הערוץ השני. לידו אני, מתכוננת לסיט־אפ שלי במהדורת הערב. העורך הביט במרקע בשאט נפש, וסינן: "אין מקום על המסך לנשים בכיסוי ראש". "מה אמרת?", שאלתי אותו בתדהמה, לא בטוחה אם אני מנסה לתת לו סולם לרדת מהעץ או למנוע אצלי התקף חרדה בשידור חי. הוא לקח עוד שלוק מהקפה הדוחה שלו וחזר על המסר היהיר: "אין מקום על המסך לנשים בכיסוי ראש". "אתה לא חושב ששרה ב"ק מדהימה?", שאלתי אותו, בתקווה שהוא יאזין לסאבטקסט - הלו, יא דפוק, יושבת לידך נשואה דתייה אחרת.

"זה לא משנה", ענה בוהה במרקע, "הן יכולות להיות מדהימות וחכמות. העולם התקדם, ואין לנשים בכיסוי ראש מקום על המסך", ואז לחץ על השלט וצעק לעוזרת ההפקה: "ביקשתי סנדוויץ' עם חביתה! כמה אני עוד אחכה פה?!".

קו ישר מוביל בין פסילת נשים על המסך על רקע מראה חיצוני, לבין המחשבה שעוזרת הפקה צריכה להביא לך כריך. גבר עוזר הפקה מעולם לא התבקש להביא כריך. גבר חובש כיפה עדיין לצנינים בעיניהם של חלק מהצופים, אבל לא מפריע באותה עוצמה שבה אישה עם מטפחת היא סדין אדום, וזה לא רק עניין של אופנה. בקטגוריה השנייה נמצאות נשים שלא לובשות מידה 36, גם אם באותה תחנת טלוויזיה עושים קמפיינים וסרטי תעודה על העיוות המתמשך של הנוער שסוגד למודלים בלתי אפשריים של דימוי גוף. אחר כך מבטלים קמפיינים בגלל גילנות - נשים מגיל 40 ומעלה אינן לגיטימיות בוויזואליה של המרחב הציבורי המצטלם.

יותר משנבהל רם בן ברק מנשים דתיות, נבהל רם בן ברק מנשים. בכל הקשור לשיח ההדתה וכיסוי הראש, הלוק הדתי הוא רק תירוץ. כשגברים הם שוביניסטים, זה מתפרץ בכל מיני צורות.

מיזוגיניה, מיזוגיניה בכל מקום

עד כאן לעניין שמאלנים שסולדים מלוק של מתנחלות, ומזהירים שזה מה שיהרוס את המדינה. ועכשיו נעבור לצד השני של המתרס - דוסים שסולדים ממראה של נשים בלי כיסוי ראש וחושבים שזה מה שיהרוס את העם היהודי.

הרי סלידה ממראה נשי על רקע דתי יש גם בקרב אלה שהוציאו הודעות גינוי לרם בן ברק.

הידעתם? עדיין קיימים יישובים יהודיים שבהם תנאי הסף למגורים כוללים כיסוי ראש לנשים. יש יישובים שבהם בודקים את תלושי השכר, את הסטטוס המשפחתי ואת כתב היד שלך, ויש כאלה שבהם עוד לפני שאתה מגיש לבדיקה את המסמכים הללו, אתה - ולא את, על פי רוב - נדרש לסמן כי רעייתך שתחי' מכסה את ראשה. זה מעיד לכאורה על רמה דתית, ומעבר לכך - על השתייכות חברתית. בבתי ספר רבים נשים חייבות ללכת בכיסוי ראש. זה בסיסי. גם כאלה שמסירות אותו בשנייה שהן נכנסות לרכב, במגרש החניה הסמוך. ביישובים מקסימים רבים של מלח הארץ, אם את לא חובשת כיסוי ראש מעמדך נחות, והדעה עלייך והמבטים שסוקרים אותך לא נופלים מהמזג השלילי של בן ברק, שהעלה אותו לכותרות. יש כפייה דתית ויש כפייה חברתית, והיא מתרחשת בקהילות נאצלות מדי יום מתחת לפני השטח. האם זה אומר שמפלגת הציונות הדתית רוצה מדינת הלכה? לא נראה לי שזה הכיוון, וגם לא על הפרק. האם בן ברק מעדיף ערביות עם חג'אב על פני מתנחלות? יש מצב. אבל בעיקר סביר שאמירות נוסח "מדינת הלכה" מביאות קולות ב־1 בנובמבר.

הצביעו: אוסלו או הסכמי אברהם

שולמית רחל עובדיה נרצחה השבוע בחולון. מי שזוכר את גלי הטרור של סוף שנות ה־80 בטח הרגיש שההיסטוריה חוזרת. היא חוזרת תמיד, כשלא לומדים ממנה.

למחרת הרצח התראיין ברשת ב' האלוף בדימוס עמוס גלעד, ואמר שהרצח בחולון מבחיל והרוצח הוא שפל. שר הביטחון בני גנץ צייץ שאנחנו מתמודדים מול אויב שאין לו גבולות וערכים. מי שעוקב אחר המציאות הישראלית ב־30 השנים האחרונות - ואני נמנעת מלדבר במושגים של "עם הנצח" ו/או "הכיבוש" - רואה שמה שבאמת שפל כאן הוא תפיסת הביטחון הישראלית ואלה שאמונים עליה, ומי שאין לו גבולות וערכים מארח את האויב הזה בסלון הפרטי בראש העין, ועושה פעם אחר פעם את אותו הדבר - אבל מצפה לתוצאה שונה. מה שמעורר בחילה אינו הרצח, אלא הבחירה לסמוך על האויב, להקים עבורו צבא, להעניק לו נשק ולא להחליט ב־29 השנים שחלפו מאז אוסלו לתקן את המפגע הרצחני הזה. הרוצח הוא לא הנושא. ממשלת לפיד מועכת לאט אבל בטוח את הסכמי אברהם: מדרדרת בעדינות את היחסים שלנו עם דובאי, פוגעת בהישגים עם מרוקו, אינה ממוקדת כדי להמשיך את תהליך השלום הגלובלי עם מדינות אחרות בעולם הערבי, מגלה אפס הבנה בהישגים המדיניים שאליהם הגיעו טובי המוחות תחת פיקודו של נתניהו, ובעיקר - מעלה מחדש את הסוגיה הפלשתינית, אחרי שבכל העולם נשמו לרווחה כששבה, סוף־סוף, לממדיה הזעירים.

הבחירות הבאות, אומרים כולם, הן על יוקר המחיה, על דיור, על אחדות. אבל הבחירות הבאות הן על המציאות היומיומית שלנו - אם נחזור להתפוצץ באוטובוסים ולהיהרג בבת ים, בחדרה ובאשקלון; אם נשוב להתכופף בפני האויב הפלשתיני כי גנץ ולפיד מתעקשים להחזיר אותנו לאוסלו, כי אינם מבינים שהיה פה טוב יותר עם יישום הסכמי אברהם, או כי הם לא מוכנים לחיים טובים יותר כשהעט שהוריש להם את החיים האלה עבר קודם בידיים של נתניהו ושל טראמפ.