קמפיין צבוע: שקד והנדל מחליפים מפלגות כמו נעליים ומאשימים את הליכוד באי היציבות

יש רגעים שבהם צריך להפסיק לנחש את מערכת השיקולים הטקטיים של מתמודדים ושל קמפיינים, ולהתייחס לתוכן, גם כשהוא דל. אני מתכוון למסרים שיוצאים מבית היוצר של "הרוח הציונית", המיזם הפוליטי החדש של שקד והנדל. המסר המובלט שלהם כעת הוא "ממשלת אחדות יציבה", ואת ההמשך אפשר לנחש לבד, כי הוא צפוי כמו תיקון אוטומטי של שגיאות הקלדה: "שתוציא את ישראל מהבוץ".

ולפרטים: "בחיאת ביבי", מתריס הקריין שלהם בשובבות דביקה בסרטון שקפץ לי בסלולרי. "על איזו ממשלה יציבה אתה מדבר? ממשלת 61 עם בן גביר וסמוטריץ' לא תחזיק מעמד", הוא קובע. אז מה בכל זאת נוסחת הפלא ליציבות? "לא ניתן להם 61", מתחייב שלט חוצות שלהם, כשבצדדיו דיוקנאותיהם המרוטשים של שני האגפים המקוטבים - חבורת נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' מימין, וקבוצת לפיד, גנץ וטיבי משמאל. ובתווך: "ישראל בוחרת אחדות".

מפלגה חדשה, מסר ישן

זה מצחיק, כמעט מקאברי, ששני מהנדסים מרכזיים, החתומים על מבנה פוליטי שמיום הקמתו התנודד, כרע, נטה, דידה, רעד, ואז קרס - מרהיבים עוז למכור לנו כעת את הנוסחה המנצחת ליציבות פוליטית. ממציאי שיטת הפל־קל הפוליטי רוצים לרצף לנו את הקואליציה הבאה. לא רק שהם חתומים על התוכניות ההנדסיות של הפיאסקו - הם גם ניסחו את האתוס האדריכלי שלו. הנדל היה שחקן בולט בקבוצת החרם הפרסונלי נגד נתניהו, שקד הכניסה את היריב הפוליטי המרכזי שלו לבלפור. גם אז זה היה בשביל היציבות; רק כדי למנוע בחירות חמישיות.

כעת הם מבטיחים יציבות, שוב, והפעם - הפתעה - מתוך מפלגה חדשה, עם סלוגן דנדש ולוגו משופץ - שהוקמה על חורבותיה של רשימה קודמת ובצירוף פליטיה של מפלגה אחרת. כמה חוצפה, אם יורשה לי, מגולמת ביומרה הזו לשווק את עצמם כמר וכגברת יציבות, אחרי שנתיים שבהן הם החליפו אכסניות פוליטיות בקצב של תרמילאים בהודו. משתומם הבוחר: איזו יציבות בדיוק משתקפת מבעד לפוליטיקת האינסטנט התזזיתית הזו, שבה אותם שחקנים שמבטיחים יציבות, נעים ומתעופפים בלי הפסקה, כמו זבובונים חסרי מנוח: מקימים, מתפרקים, מייסדים, מפרקים, מצטרפים, פורשים, עוברים, חוזרים, נזרקים, מגששים, חוברים, מתמזגים, משיקים, ושוב נפלטים - ואז לוחשים לנו בקרן רחוב שיש להם יציבות בבקבוק למכור לנו.

והדבר מעורר ההשתאות הוא ההנגדה: כל הרחש־בחש הרוטט הזה מסתחרר כמו חגורת אסטרואידים סביב מפלגה שכבר ארבע מערכות בחירות לא יורדת מ־30 מנדטים, עם יושב ראש אחד, עם גוש מלוכד סביבה ועם נתח אלקטורלי שנותר, ובכן - יציב ואיתן. "בחיאת ביבי", הם אומרים לאגף היחיד שלאורך כל תולדות ה"פלונטר" שהם עצמם יצרו - עמד במקום אחד ושמר על עקביות סטואית בתוך מערכת שלא הפסיקה להתרוצץ סביב הזנב של עצמה.  

לא לשלטון בחרתנו

וצריך לומר גם משהו על האחדות הזו, שנכפית עלינו כמו תבנית יציקה. זה נכון שבמצב של שוויון פוליטי מובהק - פשרה בין גושים יכולה לחלץ את העגלה מהבוץ. אבל זה לא המצב הנוכחי, להפך. האחדות הפסטורלית לא הצילה את הממשלה האחרונה מהתפוררות מפוארת, ולמען האמת, גם לא את קודמתה.

אבל הנקודה המשמעותית יותר היא התובנה המחלחלת באופן קבוע מהמסרים של שקד והנדל - וזה התחיל הרבה לפני שהם נכנסו תחת אלונקה משותפת: הם תמיד ממצמצים ראשונים, ושלא לצורך. ממשלת השינוי לא רק העניקה לשמאל ולגוש ה"רק־לא־ביבי" ניצחון מוראלי חסר תקדים, בצורת סילוקו של נתניהו מבלפור וגירוש הליכוד לאופוזיציה. היא גם סיפקה לו, מתוקף הצורך הבהול להצדיק את ה"חיבורים" הסוריאליסטיים שלה, נרטיב פוליטי חדש, שלפיו אחדות פוליטית היא יעד בפני עצמו, שיביא מזור לחברה הישראלית המפולגת והמשוסעת.

על נרטיב החורבן והפילוג רץ נפתלי לאורך שנת כהונתו, ואז העלה את הווליום בכמה דציבלים, בניסיון נואש ואחרון להציל את מגדל הפיזה הפוליטי שלו מקריסה. זה לא הסתייע, אבל המסר שטפטף קנה מספיק אחיזה: לא רק שיותר ישראלים שוכנעו שהם חיים בתוך חברה מסוכסכת, שמלחמת אחים בפתח, ושליתר ביטחון צריך לסגל יחס חשדני כלפי "הצד השני". הדבר החמור הוא השרשת הרעיון, שלפיו המחנה הלאומי לא ראוי לשלוט לבדו.

כאן, לטעמי, טמון העוול הגדול שחוללו בנט ושקד למחנה הלאומי ולימין הישראלי - והוא גדול שבעתיים מהחרם הפרסונלי, והנקמני, שהובילו סער, אלקין והנדל נגד נתניהו. שקד ובנט, שכל אחד מהם התיימר להנהיג יום אחד את הימין הישראלי, השרישו באופן שיטתי את התפיסה שלפיה הימין לא ראוי לשלטון לבדו. שגם עם עדיפות אלקטורלית מוצקה ויתרון תודעתי מובהק בדעת הקהל - צריך להביא לעם "גאולה" בצורת חיבור פוליטי עם השמאל. ממשלת השינוי שווקה לנו כל העת כאיזה מהלך מאחה קרעים, כתרופה למשבר חברתי חמור שנוצר בעטיו של שלטון המחנה הלאומי בהובלת הליכוד. במעשיהם ובבחירותיהם הם אוששו את התזה הכוזבת שלפיה יש משהו חולה, או מזהם, או מסוכן לשלמות החברה, אם הימין שולט ללא מעורבות, או פיקוח, של השמאל.

התפיסה הזו נשענת על זהות מלאכותית בין אחדות בחברה לבין אחדות בפוליטיקה, ועל תפיסת המערכת המפלגתית כמי שאמורה, באמצעות חיבוריה, לאחות קרעים חברתיים. שהרי אם לא תיתכן אחדות בחברה בלי אחדות בפוליטיקה - המשמעות המעשית היא שאין לגיטימציה לשלטון ימין. זה בעצם מה שאומרת שקד לציבור הישראלי בכללותו, ולימין הישראלי בפרט: לא לשלטון בחרתנו.

באמת בחיאת.