ניצן הורוביץ: השר ששאל יותר מדי

"לא הייתה ברירה, היה כאן איום קונקרטי". כך השיב הרמטכ"ל אביב כוכבי, לפי הדיווח של מוריה אסרף וולברג בחדשות 13, לשאלה שהפנה שר הבריאות ניצן הורוביץ לרה"מ יאיר לפיד בישיבת הקבינט. "מה פתאום יצאת למבצע בלי לכנס את הקבינט קודם?" גם ללפיד היה מה לענות. "התייעצתי קודם עם היועמ"שית, ויכולתי לצאת למהלך הזה גם בלי קבינט". זה אומר שכשצריך - גם מטאטא יורה. לצורכי יח"צ זה מבצע בקוטר 67', ולצורכי ביקורת פנים זה סיכול למהירי החלטה.

גם אם הטמפרמנט היה נמוך באיזה שניים-שלושה דציבלים מכפי שמרמז התמלול, חילופי הדברים ראויים להיכנס לפנתיאון הגרוטסק הישראלי. בכל הכבוד למזג נטול־הרשמיות של תרבות הדיון המקומית, רמטכ"ל שנחלץ לספק אליבי לראש ממשלה מפני שאלה לגיטימית מצד אחד משריו, הוא הרבה יותר מהצצה צהובה על "מתיחות" בממשלה.

השאלה של הורוביץ במקומה, והיא צריכה להדהד באוזניו של כל שוחר דמוקרטיה: איפה היה הפיקוח האזרחי בתהליך קבלת ההחלטות? כמה משקל יש לנציגי הציבור, הפוליטיקאים, אפילו חברי קבינט מדיני־ביטחוני, בקביעת מדיניות וברגעי מפתח קריטיים? בסוף, כנראה, לרמטכ"ל - ולצורך העניין גם ליועמ"שית - כיסא גבוה יותר בפאנל המחליטנים, וממילא גם סמכות אופרטיבית נרחבת יותר.

דעת הקהל נפקדת

צריך למקם את הקוריוז הזה בהקשר אקטואלי. בימים אלה מתנהלים מגעים שאולי יבשילו לפתרון המחלוקת הישראלית־לבנונית על תוואי הגבול הימי ביניהן - עניין שנוגע, בין היתר, גם לבעלות על מאגרי גז. זהו דיון שמנהלת ממשלת המעבר ללא כל מעורבות ציבורית, ותחת איפול ביטחוני.

"אם התנאים יבשילו לחתימה על הסכם ששומר על האינטרסים הישראליים, זו תהיה טעות לוותר על ההזדמנות רק בגלל הבחירות", הסבירה שרת האנרגיה קארין אלהרר ליואב לימור, בראיון שהתפרסם ב"ישראל השבוע" (5.8). גם היא, כמו לפיד, מצוידת בפוליסה המתאימה: "מובן שכל מה שייעשה - ייעשה בתיאום עם הציר המשפטי". דעת הקהל הוצאה לפגרה.

זה גם סוגר יפה את המהלך המוצהר של שר הביטחון, בני גנץ, להעביר את העיסוק בדיאלוג הישראלי־אמריקני על הסכם הגרעין עם איראן "לחדרים הסגורים". זה ביטוי שהוא נקב בו יותר מפעם אחת. "את השיח הפתוח והעמוק נמשיך לקיים רק בחדרים הסגורים. כל דרך אחרת פוגעת בביטחון מדינת ישראל". דעת הקהל? הודחה.

ההגינות מחייבת למקם את הדברים בהקשר נוסף: בתנאים של אי־יציבות פוליטית וערפל מנהיגותי, טוב שיש מערכת ביטחון יציבה ואחראית לאורך הדרך. אבל זה לא יכול לשמש תירוץ לפיחות הזוחל במעמדה של דעת הקהל ביחס לסוגיות ביטחוניות. שאלות מבצעיות ואסטרטגיות יוצאות אט־אט ממתחם ענייני הציבור, ה־public affairs. זו רפובליקה מינוס.

מערכת הביטחון מנהלת את ההצגה, או ליתר דיוק ההיגיון הביטחוני, והשבוע הזה, לטוב ולרע, הוא המסיבה שלה. מסיבה ביטחונית. אבל יש לזה מונח שקצת מוציא את החשק לפזז: מיליטריזם. אנחנו נוהגים לחפש את פניה המיליטריסטיות של ישראל במופעי הסגידה לטייסי קרב ביום העצמאות, כשילדינו מתחפשים לחיילים, ודרך האובססיה הקולנועית לאינטימיות בין קצינים בטנקים ובמוצבים או דמות הלוחם בסרטי אורי ברבש. אבל זו הקליפה.

המהות העמוקה והמאיימת של מיליטריזם היא חברה שבה ההיגיון הצבאי והביטחוני משתלט על המרחב הציבורי, ודוחק את הפרוצדורות הדמוקרטיות. חברה מיליטריסטית היא חברה שבה רמטכ"ל מוריד מהגב של "דרג מקבלי ההחלטות" קוף בצורת נבחר ציבור. אנחנו קרבים לשם.

באחת מתגובותיו לפאניקה ממיליטריזם שהתפשטה בזרם הביקורתי בסוציולוגיה הישראלית, הסביר פרופ' משה ליסק שהחברה הישראלית חסינה בפני גלישה למיליטריזם, בין היתר משום שבמרחב האזרחי שלנו פזורים "נוגדנים", כלומר תאי התנגדות להיגיון הצבאי־ביטחוני.

אלה יכולים להיות שדה תרבותי פלורליסטי, תקשורת ביקורתית וארגוני חברה אזרחית. מחנוך לוין דרך אורי אבנרי ועד מחסום ווטש. אבל הגמוניה משוכללת יודעת איך לאפשר לאלה לפעול, מבלי לערער מהותית על סמכותה. אלה לא תמיד כוחות.  

במציאות השנים האחרונות הכוח האזרחי המשמעותי שהעמיד אתגר מהותי בפני ההיגיון של מערכת הביטחון הוא הליכוד. במובן הזה, נתניהו היה ראש הממשלה האזרחי הראשון, ולעת עתה גם האחרון. הוא חתך מסורת של סימביוזה פוליטית־ביטחונית, והעביר את הפוליטיקה הישראלית למבנה היררכי.

בזמן שבמכללות הפיקוד שיחקו במטאפורות כדי לתאר את הצורך להיערך תודעתית לאקלים גיאו־אסטרטגי חדש - מ"לחשוב מחוץ לקופסה" עד "להחליף דיסקט" - נתניהו חורר את הקונצנזוס הביטחוני שהשתקף דרך מודעות התמיכה של הלשעברים בתוכנית ההתנתקות או מבעד ליחסי הידידות הקרובים מדי עם הסטייט־דיפרטמנט.

את מתקפת הנגד יכולתם לקרוא על מודעות שבהן הצביעו הלשעברים על נתניהו כסכנה לביטחון ישראל, או בנגמ"שים מפלגתיים שאליהם נדחקו שלושה רמטכ"לים - גנץ, אשכנזי ויעלון - כדי להכריע את נתניהו.

הקליקה מרוצה

האליטה הזו נשמה סוף־סוף עם הקמת ממשלת השינוי, ואנחות הרווחה נשמעו השבוע באוזן בלתי מזוינת בדבריהם של לשעברים במשדרי האקטואליה או בחשבונות הטוויטר שלהם. מעמוס ידלין ועד אבי בניהו; הקליקה באה על סיפוקה. נפתלי בנט, כדרכו, התנדב לנסח זאת במילותיו: "פחות אגו, פחות פוליטיקות פנימיות. פשוט עובדים יחד". כתמיד אצלו, הרפרנס שקוף. "זה לא מובן מאליו, וזה לא תמיד היה המצב". ברור. עם נתניהו זה לא הלך חלק אף פעם.

פוטוגנית ככל שתהיה, ההרמוניה הלפידית בממשק שבין פוליטיקה לצבא, זו שמשתקפת בצילומי החיבוקים והצ'פחות, היא סימביוזה לא בריאה. היה לנו זה עתה מבצע. אין לנו דרך לדעת מי נתן את ההוראה. אבל הורוביץ שאל במפגיע. לא אמרנו שכשצריך - גם מטאטא יורה?