חיבורים? כשאין כריזמה מתחילים להלוות שיער

יש מוטיב משותף השוזר בעדינות בין ביקור ביידן למיזוג סער-גנץ, ומגיע אפילו עד לפרויקט הפוליטי של יאיר לפיד. אפשר לקרוא לזה: האימה מכריזמה. אחרי שהפוליטיקה הלפידיסטית התעללה בוויכוח האידיאולוגי, שהוא נשמת אפה של כל דמוקרטיה חיונית, כעת היא פועלת לייתר את היסוד הכימי של השיטה: תמיכת הרוב.

צריך להודות בכך שביקור ביידן התקבל כאן באדישות. חרף המאמץ המופגן של מארחיו בצמרת ההנהגה הישראלית לשווק את הרגע כאירוע לאומי מכונן, ולמרות התפעמות הכתבים מהשיירה הנשיאותית. זה אולי המשבר הפוליטי שצובע הכל בגוני תעמולה, או מפת האינטרסים הברורה להפליא של הנשיא האמריקני. אבל יותר מכל זו כנראה הידיעה שהאורח הדגול הוא מה שנקרא "נשיא חלש", כזה ששיעורי התמיכה בו מדולדלים.

אין טעם להעמיד פנים שסטאר נערץ בקנה מידה של אובמה או טראמפ מגיע לפזר פה אבקת כוכבים אינטרקונטיננטלית. פורמלית, הוא נשיא המעצמה הגדולה בעולם המערבי וידידתנו הטובה ביותר. בפועל, זה פחות מדגדג לנו, כי התחושה היא שלא פקד את הפרובינציה המזרחית מנהיג בשיעור קומה היסטורי, אלא, בכל הכבוד, מועמד מוסכם שהצליח להוביל הצבעת חירום נגד הטראמפיזם. והאמת היא שאותו הדבר בדיוק אפשר גם לומר על המארח שלו, ונגיע אליו בהמשך.

לא באמת ראש בראש

זו התחושה העולה גם ממסיבת העיתונאים במעמד ההכרזה על מיזוג התאגידים הפוליטיים "כחול לבן" ו"תקווה חדשה". ברור שפורמלית מדובר במהלך שעשוי להתברר כמשמעותי עבור המערכת הפוליטית, אבל בפועל לא היתה שם אווירה של "מפץ". זה לא שרון שמקים את קדימה; זה אפילו לא אהוד ברק שפורש מהעבודה ומייסד את "עצמאות". זה איחוד אגפים בפרוזדור פקידותי, ותו לא.

וגם כאן זה קשור לכריזמה, או ליתר דיוק: להיעדרה. לא גנץ ולא סער מצליחים להתרומם בתודעה כעתודה מנהיגותית ברום לאומי. גנץ עוד איכשהו אפוף הילה צבאית, שגם היא כבר לא מה שהיה פעם. אצל סער זו כבר כנראה עובדה מוגמרת - הציבור לא נוהה אחריו. ובאין כריזמה מנהיגותית, כל שנותר בארגז הכלים הוא מיצוי כושר התכסיסנות.

צריך לשים לב לדפוס פוליטי שהולך ומתרחב, שבו ה"שחמטאות הגאונית" שמקובל ליחס לדמויות כמו זאב אלקין או גדעון סער לא פוגשת בפינה נוכחות כריזמטית. הכל נשען על קוניונקטורות, חישובים, חיבורים, חיסורים, כפל וחילוק. הכל בנוי על עורמה. משהו בהיררכיה השתבש, או לכל הפחות השתנה: התככנות הפוליטית מחליפה את ההצלחה האלקטורלית, ולא רק משרתת אותה.

זה רלוונטי גם ליאיר לפיד. זה נכון שלעומת סער הוא נהנה מתמיכה אותנטית - אבל היא מוגבלת בהיקפה. ראוי להכניס לפרופורציה: זה לא מתקרב לנוכחות המנהיגותית של נתניהו, למרות שעל הנייר יש פוטנציאל. 20 מנדטים זה לא רע, אבל אין גוש קוהרנטי שעומד מאחוריו. גנץ וסער הביעו את דעתם עליו בעצם ההכרזה על גנץ כמועמד הראוי מטעמם לראשות הממשלה, והיחיד בעבודה שהכיר בכך שמבחינתו לפיד הוא ראש הגוש הוא עמר בר-לב. זהו.

המשמעות היא שגם לפיד יודע שהתכונות שמיוחסות לו על ידי פרשנים, כמו חריצות, שקדנות, ובעיקר סבלנות - לא קשורות ביכולת שלו להצטייר באופן רוחבי כמנהיג, אלא בכישרון לשחק בתבונה עם הקלפים שחילקה לו השחיקה האיטית בתוך גוש נתניהו. זה נכון שאנחנו הולכים לקראת התמודדות דו-גושית, אבל ברמה הפרסונלית אין כאן באמת "ראש בראש לפיד-נתניהו", כי פשוט אין הרבה "בעד לפיד" כמו שיש "לא נתניהו". והאמת היא שזה פשוט משובב נפש לראות עכשיו את המערכת מתרוצצת ומתארגנת כמו בהילוך מהיר - מגנץ-סער ועד שקד-הנדל - כדי לחפות על הקרחת המנהיגותית בהלוואות שיער אינסופיות.

תנו כבוד לכריזמה

כל השרברבות הפוליטית הזו נופלת על אימה גדולה מפופוליזם; בארה"ב "טראמפיזם" ואצלנו, כמובן, "ביביזם". וכריזמה, מהסוג שנתניהו מייצג, ממוסגרת לאחרונה כסימפטום מובהק של פופוליזם מסוכן. נתניהו אינו "משכנע" כי אם מהלך קסם, וכוח המשיכה שלו רעיל ואפל. עצם התמיכה ההמונית מסומנת כתופעה מבשרת רעות. הפיחות הזוחל במעמד ה"המון" הוא חלק ממורשת "להחליף את העם".

זו כמובן דרך נעימה עבור ההנדלים, הסערים, ההאוזרים והאלקינים ליישב את הסתירה בין האופן שבו הם תופסים את עצמם לבין משקלם הציבורי. תראו כמו עמוק ומרובד הוא הביטוי של יועז הנדל, "מנטליות של דרבוקות" לעומת "מנטליות של קונצרט". כריזמה סוחפת כמו זו של נתניהו מזוהה עם המוניות ומכנה משותף נמוך. כך מסומן, בהנגדה לוגית מתאמצת, הלא-פופולרי כאיכותי ומורכב. בוטיק.

זו שגיאה. כריזמה מנהיגותית היא לא ביטוי למיומנויות הצ'ארם של המועמד, או למסוגלות צינית מצידו להוליך שולל קהל שבוי בעזרת מניפולציות רגשיות. אסור ליפול לשיח שמזהה "כריזמה" עם "דמגוגיה" או עם "פופוליזם".

כריזמה היא היכולת להיתפס על ידי רבים בציבור כנציג אותנטי של רגשותיהם הקולקטיביים וכדמות שמשקפת באופן אמין את מערכת הערכים שלהם. ודאי שמובנית פנימה חמימות בלתי-אמצעית, אבל זו לא נובעת רק מידענות מרשימה או מכישורי עמידה מול קהל - היא קודם כל בנויה על אמון.

וזה רכיב חשוב בפוליטיקה, משום שמנהיג בעל נוכחות כריזמטית מבטא סנטימנט לאומי נרחב; אולי שנוי במחלוקת, אולי לא בקונצנזוס מלא, אבל נרחב דיו כדי להבטיח לגיטימציה להנהגה. עובדה שלא עזרו כל פלפולי "הרוב הפרלמנטרי" לממשלת השינוי. משום שהיה חסר לה הדבר האלמנטרי שזה עתה למדנו שבלעדיו דמוקרטיה מתקשה לתפקד גם אם "השיטה מאפשרת": כבוד להכרעת הרוב. באין כריזמה אין רוב; באין רוב - מלווים שיער.