הניסוי שכן הצליח לבנט

בשבת שעברה ישבתי עם קבוצת חברים, שכולם שירתו איתי כקצינים בצבא, לפני עידנים. מה נאמר, אין למדינת ישראל ולעם היהודי אנשים טובים מאלו - פטריוטים, מוכשרים והגונים. מרביתם המכריע מצביעים מאז ומעולם למפלגות המרכז־שמאל, וכולם היללו ושיבחו את ראש הממשלה המתפטר, נפתלי בנט. הם ציינו עד כמה לא העלו על דעתם שיהיו מרוצים מראש ממשלה דתי, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע, אף שלא שינה את ערכיו בלשכת ראש הממשלה. היה גם מי שהודה עד כמה הוויכוח הפוליטי הישן בין הגושים מת, יחד עם מות הרעיון של הקמת מדינה פלשתינית. ולכן השתרר קונצנזוס מוחלט, שמה שנדרש לנו הוא מנהיגות שתוביל בפטריוטיות, באכפתיות ובכישרון, תכונות שהם מצאו בשפע בשנת הקדנציה של נפתלי בנט.

את הרשמים האלו אני מקבל מכל עבר, בעיקר ממי שלא היו מצביעי ימינה ולא נמנים עם גוש ההשפעה המאגית של בנימין נתניהו. המחמאות נערמות, אף שידוע שבנט סירב לנהל משא ומתן עם אבו מאזן, בנה ביו"ש לא פחות מכל ממשלות נתניהו, מנע הקמת קונסוליה אמריקנית בירושלים, היה אסרטיבי במיוחד נגד איראן וחמאס, ולא פעל לפי חוברת ההפעלה של מחנה המרכז־שמאל לדורותיו. 

וכאן נחשפת ההצלחה המפתיעה, יוצאת הדופן, שטמונה בניסוי האמיתי שהתנהל בשנה האחרונה. שבמסגרתו הובילו את המדינה ראש ממשלה, שר משפטים, שרת פנים, שר שיכון ודומיהם, בדרך שעולה בקנה אחד עם תפיסת העולם של הימין הממלכתי, אבל נתמכו בידי רבים ממצביעי הצד השני. כך הוכיח הניסוי שמבחינת מצביעים רבים, אין שום צד שני. די בכך שההנהגה פועלת למען כלל הציבור בענייניות, בהצלחה ובהגינות, שנבחרי הציבור "באו לעבוד" ולא להשמיץ ולתעתע. הוכח שרבים ממצביעי המרכז־שמאל יכולים, בנסיבות המתאימות, לחיות בשלום גם עם המדיניות של צמרת ימינה ותקווה חדשה, אם רק יבטחו במנהיגיה.

הניסוי הזה מאלף במיוחד, כי הוא מייבש את מעיינות המחלוקת המלאכותית, שפילגה אותנו למחנות מדומיינים במשך שני דורות. כמעט מאז מלחמת ששת הימים שורטטו "ימין" ו"שמאל" בצלמו של הוויכוח על גורל יהודה ושומרון: אם לתת את השטחים או לא, אם יש פרטנר לשלום או לא. כל אחד מהמחנות הפוליטיים היה מוכן לשלם כל מחיר למפלגות החרדיות, כשמפלגת העבודה קרצה גם לערביות, כדי שיאפשרו להם להכריע את הכף. אלא שעכשיו הוכח שהציבור הישראלי עצמו נמצא הרחק מעבר לחלוקה ולמחלוקת הזו. הניסויים המדממים של אוסלו וההתנתקות מוטטו את תיאוריות השלום של השמאל, ובכלל סט הערכים הקלאסי של ימין ושמאל עבר מן העולם. במיוחד בעידן נתניהו, שבו עוצבו מחדש עקרונות הימין כדי שיתאימו לאינטרסים של המנהיג. כך נוצר קו חפירות אידיאולוגי חדש - מעריצי נתניהו ושונאיו.

הקואליציה היוצאת הוקמה כתוצאה מתאונה פוליטית, בגלל המוניטין המבאיש שהצליח בנימין נתניהו ליצור לעצמו בין השותפים הפוטנציאליים שלו. אבל על הדרך הוכחה תובנה ברורה, שקשה היה לחלץ בנסיבות רגילות: מסגרות המחשבה הישנות אינן רלוונטיות. הוויכוח ההיסטורי בין ימין לשמאל על גורל ירושלים ויו"ש כבר לא קיים, הוא הוכרע בשטח, כמו גם בכישלון אוסלו ובהתנתקות. ועכשיו, כאשר החזקתנו בחבלי יהודה ושומרון היא אקסיומה שלא עומדת עוד בטבור המחלוקת, אפשר לעצב מחדש גם את המפה הפוליטית ולרכז את כל הכוחות הטובים יחדיו. 

האתגר של שקד

בגלל מסע ההכפשה שרוקן את ימינה ואת נפתלי בנט ממרבית המצביעים שלהם, פרסמתי בשבוע שעבר את המלצתי לנפתלי בנט, לקחת פסק זמן. הערכתי גם שמי שצריכה להוביל עכשיו לבחירות היא איילת שקד, כמי שלא איבדה את עיקר המוניטין שלה גם אצל מצביעים רבים של ימינה. במהלך השבוע סידרו הכוכבים את מערך ההתרחשויות ברוח הטור של שישי שעבר, אבל אין מקום לקנא באיילת שקד. הניסיון שלה להחזיק בחתיכה אחת את הריסות המסגרת המכונה "ימינה" - קשה ומאתגר, לא בהכרח אפשרי. בעיקר כאשר, על פי הדיווחים, היא נתקלת באיומים של ח"כים לעריקה ולנטילת יחידות מימון למפלגות אחרות.

רק שלזכות שקד עומד יתרון עליון, והוא משאב שעומד לרשותה בלבד - מאגר מצביעים. מדובר באלקטורט נרחב של אנשים, חילונים ודתיים, שמאמינים בתפיסת העולם שהציגה ימינה בבחירות האחרונות. תפיסת הביטחון וההתיישבות המכונה ימין, לצד כלכלה ומדינה חופשית. והכי חשוב, התנהלות ממלכתית והגונה, ללא הציות האוטומטי לאינטרסים של בנימין נתניהו והמחנה שלו. מדובר באנשים רבים ממה שכונה "המחנה הלאומי", שלא מאמינים לבנימין נתניהו ולבצלאל סמוטריץ', וכן מאמינים לאיילת שקד.

הציבור הזה לא מחויב לאף אחד מהגושים, והוא אפילו עלול שלא להצביע. הוא מסתייג ממסע השנאה והכחש של מחנה נתניהו, אבל לא שורף איתו את כל הגשרים, בתנאים מסוימים. מצד שני, הוא לא נכנע לשטיפת המוח ולא פוסל את מנסור עבאס כשותף קואליציוני, גם כן בתנאים הנכונים. המשאב האלקטורלי הזה ניתן לכרייה, אם רק ייבנו לכך הכלים הנכונים של צוות וקמפיין. הסקרים ביום רביעי בלילה כבר ניבאו לשקד חמישה-שישה מנדטים, והפוטנציאל גדול בהרבה. במיוחד האפשרות להפוך, אחרי הבחירות, ללשון מאזניים פוליטית, שתיתן כוח בידי שקד וחבריה להשפיע עמוקות על ביצועי הממשלה הבאה והמדינה כולה.

השמחה המוקדמת של נתניהו

העובדה שאיילת שקד לא פוסלת באופן מוחלט ישיבה עם בנימין נתניהו בקואליציה, למרות אי־הסימפתיה ההדדית הברורה ביניהם, היא - על פניו - בשורות טובות למחנה ביבי. מכאן, אם מפת הסקרים המסתמנת בסוף השבוע תתאמת בנובמבר, לנתניהו יש סיכוי פוטנציאלי לבנות קואליציה, גם איתה.   

אבל, ספק אם זו מטרתו האמיתית של ראש הליכוד, שמנהל מערכה חמישית כדי לגבש כוח פוליטי שיאפשר לו לבטל את המשפט שלו. את הכוח הזה הוא לא ימצא אצל איילת שקד ומפלגתה, שאין ספק כי תטיל וטו על כל אחת מתוכניות הטירוף לעצירת ההליכים המשפטיים ולריסוק מוסדות המדינה. בד בבד, כניסת שקד לקואליציה עם נתניהו מעמדת כוח מוחלטת תאפשר, סוף־סוף, להכריח את נתניהו להתנהל בממלכתיות ובאחריות, ובייחוד לבצע מהלכים שמנהיג הליכוד דחה ומִסמס בכל שנות מנהיגותו: מבנייה אמיתית בירושלים ומזרחה ועד עצירת ההשתלטות הפלשתינית בשטחי C. 

ובד בבד, לא לשכוח, המשפט ימשיך לצעוד בקצב שלו. בשבוע הבא תעיד הדס קליין ותשרטט תמונה מבחילה, שכל מועמד פוליטי היה מנסה להשכיח, בייחוד במהלך מסע בחירות. ולכן קואליציה אולי תהיה, אבל בתוך זמן קצר סביר שתעמוד גם הדילמה האיומה במלוא עוצמתה - עסקת טיעון ופרישה, או סיכון ממשי להליכה לכלא. √