כניסתו המסתמנת לזירה של הרמטכ"ל גדי איזנקוט מלמדת המון על מצבה המנטלי של הפוליטיקה שלנו, הרבה יותר לטעמי מסאגת שקיעתה המתישה של ממשלת השינוי. מספיק להסתכל בעיניים התלויות בו בציפייה דרוכה, כדי להבין את הרגרסיה.
מפלגות המרכז-שמאל במתקפת חיזורים אחריו. רמטכ"ל לשעבר, עוד רמטכ"ל לשעבר, הוא הלוא נכס. בר-לב קרא לו להצטרף לעבודה; מיכאלי נועדה איתו. מדווחים שגם חילי טרופר מכחול לבן. סער כבר ניהל איתו מגעים בעבר; יש הימורים שהוא בדרך ליש עתיד. החצי הנכון של העם אוהב גנרלים. כך לפחות נהוג לחשוב.
המיליטריזם דבוק לפוליטיקה שלנו ומסרב להרפות ממנה. מפלגות עם יומרה להציל את הדמוקרטיה פורסות שטיחים אדומים בפני אדמירלים; כלומר בפני אנשים בוגרים שכל מסלול הסוציאליזציה המקצועית והארגונית שלהם - מגיל 18 ועד לפנסיה - הוגבל לארגון טוטאלי, היררכי, עם ציפייה למילוי פקודות.
זה פגש אותנו השנה בצורתו האינפנטילית ביותר אצל השר יועז הנדל. "המשתמטים ומש"קי הדת מסבירים לי איך נלחמים למען המדינה", הוא צייץ בזעם באחת מקטטותיו המשעשעות עם חברי הציונות הדתית, שיודעים כנראה לדגדג אצלו במקומות הנכונים. "פטריוטים של ציוצים", המשיך. יואילו אפוא הג'ובניקים לשתוק כשהקצינים מדברים. או כמו שפקד עלינו דובר כחול לבן בשעתו, "תצדיעו ותסתמו, חצופים".
פולחן הממסד
אבל זה לא רק מיליטריזם פשטני, זיעת טסטוסטרונים נוטפת על פינג'אן באמצע שביל ישראל. זו החבילה הנלווית אליה בדמות סגידה לממסדים. בסופו של דבר, זה מה שבני גנץ, למשל, מסמל יותר מכל בפוליטיקה הישראלית. חרף דרגותיו הנעלות הוא לא אפוף, לפחות לא בתדמיתו הציבורית, בהילות ובעלילות גבורה מהסוג שריחף כמיתוס מעל ראשיהם של אביגדור קהלני, אריק שרון, ואפילו אהוד ברק.
שר הביטחון שלנו הוא איש של הלך רוח ממסדי. אין פלא שאמירתו הפוליטית הנועזת ביותר מאז ומעולם היתה קריאתו להחזיר את הדיון האסטרטגי על הגרעין האיראני "לחדרים הסגורים".
מרגע כניסתו לפוליטיקה ועד היום לא שמענו ממנו אמירה אחת נחרצת, ברורה, על פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני, על פערים חברתיים בישראל, על פילוסופיה כלכלית, על יחסי דת ומדינה. אין לנו מושג מהן דעותיו, וזה לא קשור רק למילת הקסם "מרכז", שמאפשרת, בחסות הפופוליזם הלפידיסטי, לחמוק מהכורח לנקוט עמדה שאולי לא תמצא חן בעיני מישהו. התשובה לכל הבעיות היא תמיד נגזרת של שאלה אחת: מה האינטרס של הממסד.
הפעמים היחידות שבהן יכולנו לזהות בעיניו ברק של נחישות צה"לית היו במלחמה המעמדית לשדרוג הפנסיות של בכירי מערכת הביטחון ובהשתלטות הפוליטית הפרועה על גלי צה"ל. בשני המקרים הוא קיבל צ'אפחות על השכם מהחבר'ה, שהבינו שנעשו כאן פעולות קריטיות לשימור הפריבילגיות המעמדיות של הממסד. זה אמור היה להכאיב מאוד בבטן של כל דמוקרט עם רגישות חברתית; אבל מפלגות השמאל-מרכז שלנו נוהות כרגע אחרי הדבר הזה ורוצות ממנו עוד. זה אומר עליהן המון.
רוח המרד במצודת זאב
והנה, יש רק מפלגה אחת שלא קופצת כפוטנציאל למאץ' על הטינדר של גדי איזנקוט, וזו הליכוד כמובן. אולי אין כל פלא שהיא לא מהווה יעד מועדף לכיבוש אצל החבר'ה הטובים. זה במידה רבה נובע מכך שבמצודת זאב אפשר אולי לקבל שריון בפעם הראשונה, אבל אחר כך צריך לסבול טרטורים בטירונות המעיקה הזו שנקראת דמוקרטיה מפלגתית. ורמטכ"לים למיניהם לא אוהבים להיות תלויים בחפ"שים שמתחתם. הם לא יורדים לעם; אליהם עולים לרגל ונכנסים בדום מתוח.
אבל זה קשור הרבה יותר לרוח הליכודית שפשוט לא אוהבת במיוחד "לסתום ולהצדיע". הליכוד היא הנגטיב של יש עתיד וכחול לבן; מפלגת הבית של החצופים. זה כמעט קסום לגלות בכל פעם מחדש עד כמה מפלגת הדגל של הימין הישראלי, זו שמואשמת בארדואניות מצד אחד או בשמרנות קנאית מצד שני, היא הגורם האנטי-ממסדי המוביל היום בכנסת ישראל ובשדה הפוליטי. הרוח הפוליטית היחידה שמוכנה לאוורר את חממות ההגמוניה המיובשות.
נתניהו הוביל, במשך שנים, קו אנטגוניסטי לדפי המסרים של הממסד הביטחוני בישראל, העז למרוד בסמכותו ולערער על הקונספציות הקפואות שהוא הכתיב, ובסופו של דבר גם שחרר את ישראל מהדוקטרינות הכובלות שלו. לא לחינם הלשעברים במערכת הביטחון מסמנים את נתניהו כסכנה לישראל ועומדים בתור להצטלם בפוזה תקיפה ולהתראיין נגדו לפני כל מערכת בחירות; הוא דיסידנט בלתי נסבל מבחינתם.
בליכוד נערכים לבחירות: ראש העיר שיקבל תפקיד מפתח בקמפיין של נתניהו
הליכוד בנקודת רתיחה: הפגישה המכריעה אצל נתניהו - והדיל שעל הפרק
פרסומת | הטעויות שיחתכו לכם את קצבת הפנסיה
שאול מרידור: "אחרי 7 באוקטובר לדבר על שתי מדינות - זה לא להבין את המציאות"
"כבוד לעולם התורה": המחלוקת בין ליברמן לאיזנקוט - שמעכבת איחוד אפשרי
לא רק ביטחון. מערכות המשפט, האקדמיה, הדיפלומטיה, התרבות, התקשורת: הליכוד עומד מול מוקדי העוצמה המבוססים בעמדת התרסה תמידית; קונפליקט עקרוני, עקבי, מתמשך, עם קריאה מפורשת לשנות את הדנ"א שלהם, לנסח מחדש את עילות הקיום שלהם, לפתוח אותם לתהליכי דמוקרטיזציה. זה הקומפרסור שטרטר באוזן של עמוס עוז ז"ל; לרוזנויות האלה הבטיח יאיר לפיד קצת שקט.
הכבוד השרירותי לממסדים, שבסופו של דבר מייצגים ומשרתים קבוצות בעלות אינטרסים מעמדיים ושאיפה לשימור יתרונן, מכונה אצלנו בטעות "ממלכתיות". מכאן השתרשה המוסכמה הכוזבת, שלפיה הליכוד "אינו ממלכתי"; חלופה לשונית למחויבות תנועתית מתמשכת לשינוי מבנה הכוח בחברה הישראלית. פחות ממסד - יותר כוח אזרחי.
לאיזנקוט, אני מוכן להמר, אין מחלוקת משמעותית במיוחד עם תפיסותיו המדיניות-ביטחוניות של נתניהו, אבל הוא יאבד את כל הונו הממסדי אם רק יפזול לכיוון הליכוד. אוי לו אם ייראה במחיצת אלה שלא מוכנים לעמוד דום, לסתום ולהצדיע. במובנים רבים, זו תעודת כבוד לליכוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו