עוד בתחילת האירועים, כשהם עוד היו רחוקים מהעיר שלי עכו, היתה תחושה לא נוחה בבטן. קיוויתי שעוד יום זה ייגמר, עוד יומיים זה יירגע, הנה החגים מגיעים, עיד אל פיטר ושבועות, מי ירצה לוותר על שמחת החג - ועל שפע הפרנסה שהוא מביא. אך התבדיתי. העימותים הקשים הגיעו לעיר שלי, לפתח ביתי, ולמעשה ממש מתחת לבניין שבו אני מתגורר.
בעקבות העימותים שהיו ביום שלישי השבוע בעכו, החלטתי לאזור אומץ ולהסתובב בעיר העתיקה, הפנינה היפה, שבסמטאותיה, בשוק שלה ובחוף הים שלה אני מטייל עם חבריי ועם אורחיי, במיוחד היהודים, זה שנים. אך הפעם המראות היו קשים וכואבים משאת. יד החבלה היכתה בכל מקום. רכוש פרטי, עסקים, מסעדות וגלריות השייכות ליהודים. האם אלה "בני עמי ובני עירי"? אני מתקשה להאמין שכמות כזו של שנאה הצטברה מתחת לאף. ובעקבות המ ראות והאירועים הקשים והנוראים התארגנו מאות צעירים יהודים, ובערב יום רביעי ניסו להיכנס למרכז העיר כדי "לנקום בערבים".
מדירתי בקומה השביעית בבניין שבמרכז העיר אני רואה מאות צעירים יהודים מתקרבים מהצד המזרחי, ומאות צעירים ערבים מת קרבים מהצד המערבי, מסוק משטרתי חג בגובה נמוך מעל הבתים, המשטרה חוצצת באמצע, משחקת עם שני הצדדים חתול ועכבר ושולחת את המכת"זית שלה בכל פעם לכיוון אחר, ירי של רימוני הלם וגז מדמיע שנכנס מהרוח לדירות שלנו.
כל השכנים בבניין המשותף, יהודים וערבים, הסתגרו בדירותיהם, הציצו מהחלון, בדקו אם עומדים לשרוף את המכוניות החונות במגרש החניה הפתוח. קבוצת הווטסאפ הפעילה כל כך של הבניין השתתקה לפתע, איש לא העז לכתוב. החלטתי לאזור אומץ ולכתוב לשכנים, בדיוק כמו שכתבנו זה לזה בקורונה: "שכנים יקרים, זה הגיע לפתח הבניין שלנו. הבית של כולנו. השכנות שלנו הרבה יותר חזקה מכל דבר אחר". והוספתי: "אני כאן לכל עזרה ולכל סיוע בכל שעה. אל תהססו, במיוחד המבוגרים שיש בבניין". בבת אחת חזרנו לדבר, להביע את הסולידריות ואת הערבות ההדדית. ערב שהתחיל ביאוש גדול - הסתיים למחרת בתקווה מחודשת. וראו איזו אירוניה מרה ועצובה. בעיר התרחשו אירועים קשים. שני ניסיונות לינץ', של ערבים ביהודים. ואילו אני מקבל כל העת שיחות מחברים מחוץ לעיר, וכל כך הרבה מהם יהודים, ששואלים ומתעניינים ומציעים לארח, בעין הוד, בתל אביב, ביקנעם, בגדרה. עוד זריקת עידוד, עוד שבבי תקווה בתוך החושך. לראות את המתרחש בעיר כמו עכו, שקשה בה להבחין מי ערבי ומי יהודי, וקשה למצוא מקום אחד שהוא אינו מעורב או משותף, זה לקבל צביטה קשה בלב. מה פספסנו, בערים המעורבות? מה פספסנו, במדינה? איך הפסקנו לראות את האחר בצלמנו? מתי הפסקנו לראות בשכנים שלנו בני אדם, כמונו?
מלחמה שאין בה מנצחים
כן, בכל מקום יש קומץ, וביחד הם עושים רושם של מסה גדולה. אבל הם שבריר אחוז. לצערנו, הם מצליחים להכתיב את סדר היום במדינה, והם מחזיקים במספיק שנאה כדי לפרנס משהו שהוא גדול יותר מעימותים חולפים, ומסתמן כפוטנציאל למלחמת אזרחים. אבל במלחמה הזו לא יכולים להיות מנצחים. באף צד. יש רק דרך אחת לצאת מזה: הקולות השפויים, ההומניים בשני הצדדים צריכים להרים קול ברור נגד מי שרוצים להחזיר את כולנו שנות דור אחורנית. לא ניתן לכם. לא הפעם. אנחנו, יהודים וערבים, עוצרים את השנאה ביחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו