אנחנו ההורים של חורף שנת 2001. האבות והאימהות שלאורך ארבע שנות אינתיפאדה מדממות הביטו בילדיהם, אחוזי חרדה פחד, דואגים ומסתירים, מנסים למנוע מהם ומאיתנו את האימה והכאב והשכול; מביטים אחריהם בעיניים אוהבות ודואגות, בקו התפר ובקו החזית, בספר ובעורף, בדרך לבתי הספר, באוטובוסים ובבתי הקפה. אנו ההורים של חורף שנת 2001 ושל כל החורפים והקיצים שרדפו אותם ואותנו מאז; ההורים שהתקשו להירדם בלילות ושהבטן התהפכה להם בימים.
אנו ההורים שראינו, למרגלות בתינו בדרום ירושלים, את רכבם המפויח של המחבלים המתאבדים שירי ממסוק משטרתי העלה באש בדרך לקניון מלחה, זה שמעברו השני שוכנת שמורת עין יעל, "החצר האחורית" והקסומה שלנו.
ילדינו טיילו שם בלי סוף, וכשבגרו - הדריכו ועבדו שם. אחד מהם עבד לצידו של נער ערבי בן גילו. בת אחרת הדריכה ילדים ערבים ויהודים, לצד מדריכות ערביות. אי של שפיות ואהבת האדם, ללא דעות קדומות, ללא סטיגמות; שמורת טבע עטורת טרסות קדומות, חורש ובוסתנים מוריקים, מעיין ופסיפסים; שמורה של אוהבי טבע ואדם, שוחרי טוב, ממש כמו אורי אנסבכר ז"ל, שנרצחה בלב כל היופי הזה בסוף השבוע שעבר.
אורי, ילדת פרח מתקוע, נולדה מעט לפני ששני ילדי פרח אחרים מתקוע, יוסי אישרן וקובי מנדל, אוהבי טבע ואדם כמוה, נרצחו במערת חריטון, סמוך ליישובם. גם אחריהם חיפשו שעות. גם אותם, כמו את אורי, מצאו כשעל גופם סימני אלימות קשים. הלינץ' המפורסם ברמאללה, לחשו אז בפלצות קציני צה"ל, מחוויר לעומת הלינץ' שבוצע באישרן ובמנדל. על רצח אורי עוד ידובר.
כוחות המשטרה בזירת הרצח // צילום: אורן בן חקון
כמעט 19 שנה חלפו מאז, ועוללים ובוגרים ונערים ונערות וזקנים וזקנות נרצחו כולם בשל יהדותם; בסכין ובאבן ובבקבוק תבערה, ברובה ובמכונית דורסת. והחברה הפלשתינית ממשיכה לעלוז ולרקוד על הדם, ולהאדיר את הרוצחים ולראות בכל אחד ואחד מהם מרטיר וקדוש ומודל לחיקוי ולהערצה.
בימי קדם שרטטה התורה את מנגנון "עגלה ערופה", הקשה להבנה, למקרה שבו "יימצא חלל באדמה" ולא נודע מי הרוצח. נקבע שזקני העיר הקרובה אל החלל ייטלו עגלת בקר, יערפו את ראשה ויכריזו: "ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו. כפר לעמך... ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל". חכמי היהדות הסבירו שזקני בית הדין אינם חשודים בשפיכות דמים, אך מטרת הטקס היא להצטדק בפומבי על כך שלא דחו את הרוצח כשבא לבקש בעירם לינה ומזונות ועל כך שלא הבחינו בו והניחו לו ללכת ללא ליווי והשגחה (מסכת סוטה).
הפלשתינים לא זו בלבד שאינם נוהגים כך - הם מסייעים לרוצחים, מגינים עליהם, ומספקים להם סביבה אוהדת. אולי הגיעה השעה להעניש גם את הסביבה מחבקת הטרור, להחרים את רכושה וממונה, להפקיע את אדמתה. לעשות כל מה שאפשר וניתן, רק בצורה ממלכתית (ולא פרטית!) כדי לגרום לרוצחים, למשפחותיהם ולסביבה המטורפת שמגדלת אותם לשלם מחיר אמיתי. להביא לכך "שמשהו עוד יקום מתוך כל הדם הזה", כפי שכתב בספר השירים שלו "שמע אד־ני" אליעז כהן, המשורר בן כפר עציון, על מאורעות האינתיאפדה השנייה. הפלשתינים לא השתנו מאז. אולי הגיע הזמן שאנו נשתנה.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!