"יש מצב שאלוהים נתן לי 'כאפה'": חמישה ישראלים, חמישה ניסים

חג החנוכה שנציין החל מהיום (ראשון) הוא חג הניסים. ככזה, "ישראל היום" עם חמישה סיפורים שהתרחשו כנגד כל הסיכויים.

טליה חזרה לפגייה שנה לאחר הלידה

טליה אדרי נולדה בחנוכה בשנה שעברה בבית החולים בסורוקה. היא נולדה פגה בשבוע 27, ולאחר אשפוז ממושך הצליח הצוות הרפואי להציל את חייה, והיא שוחררה לביתה כעבור ארבעה חודשים. את יום הולדתה הראשון הם חגגו במחלקת הפגים בסורוקה, ושם סגרו את מעגל הנס.

טליה הקטנה נולדה במשקל 900 גרם. אמה, ספיר, מספרת: "ארבעה חודשים חיינו פה מהבוקר עד הערב, כל הזמן חייגתי לפגייה לשאול מה עם הבת שלי, ארבעה חודשים בטיפול נמרץ ואז במחלקת נשים. זו היתה תקופה לא קלה, אתה רואה את הילדה במצב הכי קשה - וכולם מנסים לעשות בשבילה את הכל. היינו מלאים תקווה והתפללנו. ברגע השחרור זה היה כמו חלום שלא האמנתי שיגיע".
לאחר הלידה המוקדמת טליה עברה אשפוז קשה, בעיקר בשל בעיות בתפקוד הריאות. היא היתה מורדמת ומונשמת. "היום אנחנו מסתכלים על זה ויצאנו מחוזקים, עברנו משהו שאני לא רוצה שעוד נשים יחוו. אבל אלה שכן עברו משהו כזה מסתכלים על החיים קצת אחרת – שום דבר לא מובן מאליו ותמיד יכול להיות גרוע יותר".
"כמה כוח נתנו פה לבת שלי", מספרת הסבתא לוסי, אמה של ספיר. "איך שנכנסתי לפגייה הכל צף, עד עכשיו אני זוכרת שאמרו לי, 'הגרוע מכל קרה, תגיעו. שלושה חודשים אני מחוץ לדלת, מחכה לראות את הנכדה שלי. ברוך השם תודה לאלוהים שנתן לצוות פה את הכוח. יש ניסים וצריך להאמין באמונה חזקה".

ד"ר קיילה מרקס, רופאה בכירה בפגייה בסורוקה שטיפלה בטליה: "תענוג לפגוש את טליה היום בגיל שנה ולראות אותה בריאה ומחייכת".

עזרה ראשונה מבעלת ניסיון

לפני שבע שנים עברה שרה טנקמן לידה שקטה, כשהיא בחודש חמישי להריונה עם תאומים. כשהיא התלוננה על כאבים חזקים בפני הרופאים, הם טענו כי הכל תקין ושלחו אותה "להירגע ולשתות כוס מים". טנקמן משתפת כי "הבנתי שהמצב חריג, והאסון קרה מייד לאחר מכן".

כחלק מההתמודדות עם האובדן, החלה שרה לקרוא על היחס לכאב בניסיון להבין מדוע התעלמו מתלונותיה החמורות.

"נשאבתי לנושא של מגדר ובריאות וגיליתי שכשגברים ונשים מתלוננים על אותם כאבים - לנשים יש סיכוי גבוה יותר להיתקל בחוסר אמון ובזלזול, לא בהכרח ממקום מכוון אלא מסטריאוטיפים על הנשים 'הרגשניות והמגזימות', בעוד כאן יש השלכות לחיים ולמוות".

המעגל האישי של שרה נסגר בשמחה גדולה: חרף האובדן שרה לא התייאשה והצליחה להפוך לאמא – היום יש לה שתי ילדות: אחת מאומצת בת 4 ואחת שהביאה עם חברתה מפונדקאות, בת שנה וחצי. "זה לא פחות מנס", היא אומרת.

טנקמן הקימה לפני חמש שנים את "קרן בריאה", לובי עבור נשים שפועל מול מערכת החינוך.
"עיבדתי את התהליך הקשה שעברתי דרך עשייה. אנחנו בודקות מה מפריע לנשים ובונות את זה להמלצות קונקרטיות מול קופות חולים, משרד הבריאות, חקיקה ועוד. למשל – בדיקות גינקולוגיות אינטימיות שהיו נעדרות נהלים ברורים", מסכמת שרה בשמחה. "מערכת הבריאות לא תמיד נותנת כלים לתקשורת במצבים אינטימיים. הקרן היא ניצחון מטורף, יש צוות של 5 נשים וניהלנו כבר 30 פרויקטים. לא חלמתי שיהיה משהו כזה".

לב בהשתלה ואימהות בזכות הפונדקאות

חגית פורשר בת ה-45 סבלה במשך שנים ממחלה תורשתית בשריר הלב. מסלול חייה היה רצוף טלטלות, אבל תעצומות הנפש והנחישות הובילו אותה לדרך חדשה ומשמחת. "כשהייתי בת 29 היה לי דום לב. אחרי החייאה ממושכת הייתי מורדמת ומונשמת בטיפול נמרץ ועברתי שיקום. שלחו אותי לארה"ב להמתין להשתלת הלב.

"עזבתי את העבודה ואת הדירה שלי ועברתי לגור בניו אורלינס. המתנתי תשעה חודשים להשתלה, שהיתה ביום כיפור. בתפילת 'כל נדרי' נכנסתי לחדר ניתוח".

אחרי ההשתלה המוצלחת חגית נשארה במשך חצי שנה בבית החולים בניו אורלינס לצורך מעקב, שם החלה בשיקום ובהדרכות לאורח חיים בריא: "כשנתיים אחרי ההשתלה, ב-2017, כבר השתתפתי באולימפיאדת המושתלים, שהיתה במלגה שבספרד. זכיתי במדליות ארד בהליכה של 3 ק"מ וגם במשחה 400 מ' חופשי. ב־2019 הייתי באולימפיאדה בניוקאסל שבאנגליה. השתתפתי במקצה שחייה 200 מ' חופשי וזכיתי במדליית ארד וב־400 מ' חופשי זכיתי במדליית כסף".

חגית לא הסתפקה בהישגים הספורטיביים המרשימים. היא התחתנה לפני שלוש שנים וכיום היא קרובה להגשים את חלומה הגדול ביותר: "זה תמיד היה החלום שלי להיות אמא. היו ימים שלא האמנתי שאגשים את זה. הבנתי שאצטרך לפנות לפונדקאית כי אסור לי לשאת היריון, והגעתי לאישה מדהימה שיש לה שלושה ילדים משלה, שרצתה להעניק את המתנה הזו לאישה אחרת. עברנו יחד מסע יפה וממלא.

"בעזרת השם, צפויה לנו תינוקת. אנחנו מחכים בציפייה ומלאים הוקרה לבורא עולם ולכל האנשים הטובים שעזרו לנו לאורך התהליך".

הכדור נכנס ויצא

"לקח לי שתי שניות להבין שירו בי. הרגשתי זבנג ברגל והתחלתי לרוץ אחורה, צועק 'ירו בי, ירו בי'. החברים שלי לא הבינו בהתחלה מה קרה לי", משחזר אילון למברוזו, לוחם צנחנים, שנפצע במהלך פעילות מבצעית בגזרת קלקיליה במהלך מבצע שומר החומות.

אילון, שחגג השבוע את יום הולדתו ה־21, נמצא כבר בחופשת השחרור. לאחר שנפצע עבר שיקום – והתעקש לחזור ולסיים את שירותו הקרבי בגדוד 202, מה שהוא מגדיר "נס של ממש".

במהלך המבצע הוקפץ אילון, תושב ירושלים שעלה עם משפחתו לישראל בגיל 5, עם חבריו לגזרת קלקיליה, שם התמודדו עם הפרות סדר גדולות. "התחלנו לפזר את ההמונים", מספר על הרגעים לפני פציעתו.

"אחד החברים שלי ירה באוויר כדי להרתיע את הפורעים ואז מישהו מהצד ירה בי. תמיד אמרו לנו בהתרעות המודיעין שזה בגדר אפשרות, אבל מי האמין שזה יקרה באמת. רוב המפגינים היו ילדים, לא ציפינו שיהיה ירי".

"תוך שבע שניות שמו עלי קיבוע ראשון וחבר אחר סחב אותי 500 מטר אחורה. התחיל בלאגן, הקשר מתפוצץ בדיבורים ואני שומע הכל באוזנייה. תוך כדי שסחבו אותי דיווחתי 'פטיש חם, נפגעתי'". הוא פונה לביה"ח מאיר בכפר סבא כשמצבו מוגדר בינוני, מחשש שעורק ראשי ברגל נפגע. למרבה המזל לבסוף פגיעתו לא היתה כה קשה. "היה לי נס, הכדור נכנס ויצא".

אף למרות שלא היה מחויב לחזור לשירות קרבי, החליט אילון שהוא רוצה לסיים את השירות. "רציתי לחזור לסיים עם החבר'ה. הם המשפחה השנייה שלי, ולא כקלישאה". מבחינתו הפציעה היא סימן משמיים. "לפעמים ללוחמים קשה והם אומרים בחצי בצחוק 'הלוואי שאקבל כדור, שהסבל ייגמר'. יש מצב שאלוהים נתן לי כאפה, אמר לי להפסיק עם השטויות ולהיכנס לפרופורציות".

באנו חושך לגרש

חודש אחד בלבד היה רביד אהרון בגן הילדים של כרמל מעודה בראש העין, והחוויה הזאת תישאר איתו כל חייו.

רביד, כיום בן 3 ושלושה חודשים, הצטרף לגן של כרמל כשהיה פעוט בן שלושה חודשים בלבד. אמו נירית מספרת: "מהר מאוד התנהגותו השתנתה. פתאום הוא החל לפחד, לרעוד, לצעוק בלי הפסקה. הוא חזר אחורה בהתפתחות, כבר לא חייך ולא הביט לי בעיניים.

"יום אחד קיבלתי הודעה מכרמל לבוא לקחת את הילד כי הוא מקיא. הושיבו אותו על הטרמפולינה, והוא אפילו לא יודע לשבת. הוא היה מלוכלך בקיא, היא שמה לו חיתול מסביב לפה. היא אמרה שהיא מחנכת אותו לא להקיא".

נירית הוציאה את רביד מהגן מייד, ובגיל שנתיים וחצי הוא אובחן על הרצף האוטיסטי וסובל מטראומה מורכבת.

"אוטיזם זה משהו מולד, אבל צריך טריגר רציני כדי שזה יתפרץ כמו אצל רביד. ויש גם את הפוסט־טראומה. הוא היה בגן שלה בקושי חודש, ואין לי דרך לומר כמה אני מצטערת על כך".
אלא שרביד עשה מהפך מדהים, ומאז הוא מתחנך בגן פרח לחינוך מיוחד. "הוא נכנס מפוחד, לא מסתכל בעיניים ולא מדבר. הצוות עשה איתו עבודת פלאים. הוא מדבר, מחייך, צוחק, מספר מה עובר עליו.

"הוא למד מחדש לתת אמון באנשים, לשמוח ולשחק כמו כל הילדים. יש בגן את כל הכלים והמרפאים והם עושים עבודה מצוינת. בכל יום אני מודה לבורא עולם על שהכניסו אותו לשם".

השתתפו בהכנת הידיעה: יורי ילון, דן לביא, חנן גרינווד, איליה יגורוב, ירון דורון