7 באוקטובר שינה את דעתי על הצבעת ישראלים בחו"ל

ניק הוא אזרח ישראלי, רופא בכיר, מנתח במקצועו. הוא חי כבר עשרות שנים בארצות הברית. מרכז חייו נמצא שם. אז אני שואל את עצמי שאלה פשוטה: לניק לא מגיע לממש את זכות ההצבעה שלו בלי לקנות עוד כרטיס טיסה לישראל?

ומה לגבי הורים ישראלים שחיים בארצות הברית, בקנדה או באירופה, בזמן שהבן או הבת שלהם הם חיילים בודדים בצה"ל? הילדים שלהם נלחמים בעזה או בלבנון, והם מלווים את המלחמה ממרחק של אלפי קילומטרים. האם באמת אפשר לומר שההחלטות שמתקבלות בירושלים אינן נוגעות לחייהם מספיק כדי לאפשר להם להצביע ממקום מגוריהם?

במשך שנים התשובה שלי הייתה ברורה: לא.

כאזרח ישראלי שחי בעצמו תקופה ארוכה בחו"ל, כבר שנים שאני מתחבט בשאלה האם אזרחים ישראלים שאינם מתגוררים בישראל צריכים להיות רשאים להצביע בבחירות לכנסת ממקום מגוריהם בחו"ל.

בעיניי זו תמיד הייתה קודם כול שאלה מוסרית: האם אדם שבחר שלא לחיות במדינת ישראל צריך לקבל את אותה האפשרות להשפיע על עתידה כמו אדם שחי כאן ונושא בתוצאות ההחלטות שמתקבלות בה?

חשבתי שלא.

נכון להיום, אזרח ישראלי שמתגורר בחו"ל אינו מאבד את זכות הבחירה שלו. הוא יכול להגיע לישראל ולהצביע. אבל למעט קבוצות מצומצמות שהחוק מאפשר להן להצביע בנציגויות ישראל בחו"ל, רוב הישראלים מעבר לים נדרשים להגיע פיזית לישראל כדי לממש את זכותם.

חשבתי שזה הסדר הגיוני. מי שבחר לחיות מחוץ לישראל ורוצה להשפיע על עתידה, שיעשה את המאמץ ויגיע לכאן. אחרי הכול, אנחנו אלה שחיים כאן, משלמים כאן מיסים, מגדלים כאן את ילדינו, משרתים בצבא ונושאים בתוצאות. 

ואז הגיע 7 באוקטובר. ומאז אני כבר לא בטוח.

שני דברים גרמו לי לחשוב מחדש.

הראשון הוא ההבנה עד כמה הגבול בין "מי שחי בישראל" לבין "מי שמושפע מישראל" הפך מטושטש.

מאז 7 באוקטובר יהודים וישראלים ברחבי העולם מתמודדים עם אנטישמיות ועוינות. סטודנטים יהודים וישראלים נתקלים בהפגנות ובאיומים בקמפוסים, ורבים גילו מחדש שהאירועים בישראל וההחלטות שמתקבלות בירושלים משפיעים ישירות גם על החיים שלהם אלפי קילומטרים מכאן.

אפשר לומר שהם בחרו שלא לחיות בישראל. זה נכון. אבל קשה לטעון שלמה שקורה בישראל אין השפעה עמוקה על חייהם.

הסיבה השנייה נוגעת לאחריות.

במשך שנים הנחתי שקיים קשר בסיסי בין הכוח להשפיע לבין הנכונות לשאת באחריות לתוצאות. אלא שהמציאות הישראלית ערערה גם את ההנחה הזאת.

כשאני רואה נבחרי ציבור חרדים המתגאים בילדיהם ובנכדיהם שאינם מתגייסים ומכריזים "נמות ולא נתגייס", ובאותה שעה רואה את העוצמה הפוליטית של המפלגות החרדיות ואת השפעתן על החלטות הנוגעות לביטחון המדינה, אני שואל את עצמי איפה בדיוק עובר היום הקשר בין כוח לאחריות.

האם הגיוני שאזרח שחי בישראל אך מסרב לשאת בנטל הביטחוני יהיה שותף מלא להכרעות ששולחות את ילדינו לחזית, בעוד שאזרח ישראלי שחי בניו יורק, שולח את ילדיו להתנדב לצה"ל, מגייס כספים למען ישראל, נאבק למענה בזירה הציבורית ולעיתים אפילו מגיע בעצמו לשרת במילואים, נדרש לטוס לישראל רק כדי להכניס פתק לקלפי?

מאז 7 באוקטובר ראינו ישראלים שחיים בחו"ל מגייסים תרומות, פועלים מול ממשלות ופרלמנטים, נאבקים על דעת הקהל ושולחים את ילדיהם לשרת בצה"ל.

ישראל אולי אינה מרכז חייהם הפיזי, אבל היא בהחלט חלק מרכזי בחייהם.

וזה לא רעיון חריג בעולם.

בריטניה מאפשרת לאזרחיה החיים בחו"ל להשתתף בבחירות לפרלמנט באמצעות הצבעה בדואר או מיופה כוח. צרפת מאפשרת לאזרחיה בחו"ל להצביע במגוון בחירות, ובבחירות לפרלמנט קיימת אף אפשרות להצבעה מקוונת. גרמניה מאפשרת הצבעה מחו"ל בתנאים מסוימים של זיקה למדינה.

מנגד, באירלנד הזכות להשתתף בבחירות הכלליות קשורה ככלל למגורים במדינה.

אין מודל דמוקרטי אחד. יש מדינות שאומרות שהאזרחות היא הבסיס לזכות הבחירה, אחרות מדגישות את התושבות, ויש שמנסות למצוא איזון בין השתיים.

גם ישראל צריכה לבחור את האיזון שלה.

ויש למצב הקיים אצלנו עוד בעיה: כסף.

באופן תיאורטי, שני ישראלים שמתגוררים בארצות הברית מחזיקים באותה זכות בחירה. בפועל, אם אחד יכול להרשות לעצמו להוציא אלפי דולרים על טיסה לישראל סביב יום הבחירות והשני אינו יכול, רק אחד מהם באמת מסוגל לממש אותה.

יצרנו מצב שבו מימושה של זכות דמוקרטית בסיסית תלוי במידה רבה ביכולת הכלכלית. מי שיש לו כסף לכרטיס טיסה יכול להצביע. מי שאין לו, נשאר בבית.

בעיניי, זו סיבה נוספת לבחון מחדש את השיטה.

ואולי במשך שנים שאלתי את השאלה הלא נכונה.

השאלה איננה רק איפה אדם גר. השאלה היא מהי משמעותה של אזרחות ישראלית ומהי הזיקה שמצדיקה את הזכות להשפיע על עתידה של המדינה.

זה לא אומר שכל מי שהחזיק אי פעם בדרכון ישראלי צריך להצביע לנצח מכל מקום בעולם. אפשר וצריך לקבוע מגבלות: מספר שנים מקסימלי מאז שעזב את ישראל, רישום מוקדם, זיקה ממשית למדינה או תנאים אחרים שימנעו מצב שבו אנשים שנותקו מישראל במשך עשרות שנים ממשיכים לקבוע את עתידה.

אבל 7 באוקטובר הוכיח לי שהקו בין ישראל לבין הישראלים החיים מחוצה לה הרבה פחות חד ממה שחשבתי.

הגיע הזמן לבחון מחדש את האפשרות לאפשר לישראלים החיים בחו"ל להצביע, בנציגויות ישראל, בדואר או באמצעי מאובטח אחר, בכפוף לקריטריונים ברורים של זיקה למדינה.

ובעיקר, הגיע הזמן לקיים את הדיון הזה בלי לשאול קודם למי הישראלים בחו"ל צפויים להצביע.