פחות משקים, פחות חקלאים: המשבר שמאיים על ביטחון המזון של ישראל

לפני ארבעה עשורים פעלו בישראל כ־40 אלף משקים חקלאיים. כיום נותרו כ־17 אלף בלבד - ירידה של כמעט 60%. זאת, כאשר דווקא עכשיו, כשהממשלה מציבה יעד להגדיל את הייצור החקלאי המקומי בשליש בתוך עשור, מספר המשקים ממשיך להצטמצם, בזמן שאוכלוסיית ישראל יותר מהכפילה את עצמה.

במקביל, גילם הממוצע של החקלאים נע בין 62 ל־65. לפי נתונים שהוצגו בכנסת, כדי לשמור על היקף הפעילות הקיים נדרש קצב תחלופה של כ־3% עד 5% מהחקלאים מדי שנה, כלומר כ־500 עד 700 חקלאים חדשים. בפועל, מצטרפים לענף כ־100 בלבד.

הפרדוקס מתעצם בעקבות העובדה שהמחסור בחקלאים מגיע דווקא בתקופה שבה החקלאות הישראלית נמצאת בחזית הפיתוח של טכנולוגיות אגריטק. למעשה, ככל שהטכנולוגיה משתכללת, כך קשה יותר למצוא את האנשים שיפעילו אותה. במילים אחרות, ישראל אינה מתמודדת רק עם מחסור בעובדים. היא מתמודדת עם מחסור בדור הבא של מי שינהלו את החקלאות המקומית. גם הייצור המקומי כמעט שלא גדל בשנים האחרונות, למרות הגידול באוכלוסייה, מה שמגדיל את התלות בייבוא מזון.

החקלאות משתנה במהירות

נתונים אלה בולטים במיוחד משום שהם מגיעים דווקא בתקופה שבה החקלאות משתנה במהירות: רחפנים, בינה מלאכותית, חיישנים, לוויינים, מצלמות וניתוח נתונים הפכו לכלי עבודה יומיומיים במשקים רבים. החקלאי של היום נדרש להבין לא רק בקרקע ובצמח. ההחלטות מתי להשקות, כמה לדשן ואיך לזהות מחלה בשלב מוקדם מתקבלות יותר ויותר באמצעות מערכות מידע. לצד הידע האגרונומי, נדרשת גם עבודה עם תוכנה, נתונים ומערכות אוטומטיות.

אולם הבעיה היא שהתדמית הציבורית של המקצוע נשארה מאחור. עבור צעירים רבים, חקלאות עדיין נתפסת כעבודה פיזית של טרקטורים ומעדרים. בפועל, מדובר בענף שמבוסס יותר ויותר על תוכנה, אוטומציה, בקרה וניתוח נתונים.

גם המדינה מבינה שהפער הזה הופך לבעיה אסטרטגית. בשנים האחרונות הושקו תוכניות לעידוד דור צעיר של חקלאים, מסלולי הכשרה, חניכה ומענקים, לצד השקעות בחדשנות ובחקלאות עתירת ידע. למרות זאת, קצב הכניסה לענף עדיין רחוק מהנדרש.

"הטכנולוגיה מתקדמת הרבה יותר מהר מהאופן שבו הציבור תופס את החקלאות", אומר מארק פישמן, מנכ"ל חברת Croptune, שפיתחה מערכת המאפשרת להעריך את מצב ההזנה של הצמח באמצעות צילום בטלפון נייד. "עד לפני כמה שנים חקלאי היה שולח דגימות למעבדה ומחכה ימים או שבועות לתשובה. היום הוא יכול לצלם עלה, לקבל בתוך דקות תמונת מצב ולהחליט אם בכלל צריך לדשן".

לדבריו, זו דוגמה לשינוי רחב בהרבה. "כשאנשים חושבים על חקלאות הם עדיין מדמיינים טרקטור. בפועל, חקלאי עובד היום עם מידע. הוא מפענח נתונים, משתמש באלגוריתמים, נעזר ברחפנים ובמערכות בקרה. זה מקצוע אחר לגמרי מזה שרוב האנשים מכירים."

דיוק גבוה בכל החלטה

המעבר לעבודה מבוססת נתונים אינו נועד רק לשפר את היבול. הוא נולד מתוך אילוץ. שינויי האקלים, מחסור במים, עלייה במחירי התשומות והצורך לייצר יותר מזון בפחות משאבים מחייבים דיוק גבוה יותר כמעט בכל החלטה שמתקבלת בשדה.

אבל גם אם הטכנולוגיה קיימת, מישהו עדיין צריך להפעיל אותה. זו גם הנקודה שמטרידה את רותם ברקין, מנכ"ל ומייסד TOMGROW, סטארט-אפ שפיתח מצע גידול המחליף אדמה ומאפשר לגדל צמחייה בתנאים מורכבים.

"לצד הידע המעשי ועבודת השטח, נדרשות כיום גם יכולות מתחומי ההנדסה, התוכנה, הביולוגיה וניתוח הנתונים. החיבור הזה בין עבודת כפיים לטכנולוגיה יכול לפתוח את התחום בפני דור חדש של צעירים משכילים, שמחפשים מקצוע שיש בו גם חדשנות וגם עשייה בעלת משמעות."

ברקין מביא כדוגמה את הפיתוח שעליו מבוססת החברה שהקים: "העבודה שלנו התחילה מפיתוח מצע גידול חדשני שמחליף אדמה, והיום היישום המרכזי שלו הוא בצמחיית פנים בחברות ובארגונים. המצע מאפשר להפוך את תהליך הגידול ליעיל ומבוקר יותר, להפחית את התלות בעבודה ידנית ותפעולית ולשלוט בצורה מדויקת יותר בתנאים ובמשאבים שהצמח מקבל.

"הטכנולוגיה לא מבטלת את הצורך בידע חקלאי, אבל היא מאפשרת לאנשים מרקעים חדשים להשתלב בתחום ולפתור בעיות שבעבר היו נחלתם של חקלאים בלבד. זו אחת הדרכים להפוך את החקלאות לרלוונטית יותר עבור צעירים - לא רק כעבודת אדמה, אלא כתחום שמשלב בין ביולוגיה, הנדסה וחדשנות."

חוסר אמון במערכת

מלבד הדימוי המיושן, קיימים גם חסמי כניסה ממשיים. מסמכי הכנסת מצביעים על קושי בגישה לקרקע, מימון, השקעות הון, הכשרה מקצועית וליווי. הענף סובל מרווחיות נמוכה, עלויות תפעול מאמירות (מים, דשנים, חשמל ועבודה) והשקעה ראשונית עצומה בציוד ובתשתיות, המקשה על הישרדותם של עסקים חדשים. בנוסף, קיימת אי-ודאות תמידית בשל נזקי אקלים, תנודות במחירי השוק העולמי ופתיחה מואצת לייבוא, שפוגעת קשות בהכנסות החקלאים המקומיים. לכך מתווספים מחסור חריף בידיים עובדות, בירוקרטיה מורכבת בקבלת רישיונות ומכסות ורגולציה מכבידה, לצד אובדן שטחים חקלאיים בהיקף של כ־34 אלף דונם בשנה לטובת מיזמי נדל"ן ובנייה.

אילנה דרור, הכלכלנית של התאחדות חקלאי ישראל, מצביעה על נתון מדאיג. הגיל הממוצע של החקלאי בישראל, כאמור, הוא 65. הסיבה המרכזית לכך שצעירים אינם מצטרפים לענף אינה קשורה לקושי הפיזי, אלא לחוסר ודאות קיצוני ולחוסר אמון עמוק במערכת ובמשרד האוצר. חקלאים רבים חשים שהמדינה הפקירה אותם, עד כדי כך שהם עצמם מייעצים לילדיהם שלא להיכנס לתחום.

חוסר האמון נובע ממערכת יחסים עכורה, שבה משרד האוצר נמנע מתשלום פיצויים מוסכמים, על פי עמדת התאחדות החקלאים, ומנהל משא ומתן קשוח במקום לקיים הבטחות. כך למשל, 750 מיליון שקלים המיועדים לפיצוי חקלאים נותרו תקועים באוצר, ויש גם חקלאים לא מעטים שטרם קיבלו פיצויים על נזקי מלחמת "חרבות ברזל". עבור חקלאי צעיר, הצורך להשקיע הון עתק בציוד ללא גב מהמדינה נתפס כהתאבדות כלכלית.

לצד זאת, קיימת אי-ודאות לגבי העתיד המקצועי עקב שינויים פתאומיים במדיניות המכסים. הסכמי סחר, כמו זה עם ארה"ב שביטל מכסים על 51 מוצרים (ביניהם תפוחים, אגסים ושקדים), הופכים את הגידול המקומי ללא כלכלי בן לילה. חקלאי שמשקיע במטעי אוכמניות עלול לגלות שהורדת מכס פתאומית הפכה את עמלו לחסר ערך. כדי להחזיר את הצעירים, יש לשקם את האמון מול המדינה וליצור יציבות. המפתח טמון במעבר לחקלאות הייטק: שילוב של בינה מלאכותית, רחפנים ורובוטים לקטיף, שיהפכו את הצעירים למנהלים טכנולוגיים בענף חדשני ומבוסס.