כשמוסר, אינטרס וחוצפה נפגשים

תגידי, רעות בן חיים, איך העזת, סתם כך, לחסום את דרכן של משאיות הסיוע לעזה בנמל אשדוד, בשעה שהארגון ששדד אותן עדיין מחזיק ומתעלל בחטופינו ובמשפחותיהם? את והארגון שלך, "צו 9", אינכם מתביישים? ככה סתם, בלי "סיבה סבירה", כפי שמעיד כתב האישום שהוגש נגדך עתה, לחסום כבישים ולמנוע אספקה מרוצחי ילדים, מאנסים ומחוטפי ילדים וקשישים?

מי שָׂמֵךְ למנוע מעבר משאיות אספקה לארגון שטבח באזרחי ישראל ב־7 באוקטובר? מה חשבת לעצמך? הלא את בסך הכל רעות מנתיבות, גננת ואם לשמונה. לא נעמה ולא שקמה שכידוע, הוציאו רישיון לחסום כבישים, כי "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר".

מי את שתתערבי ותיכנסי בין הדרג המדיני לבין חוות דעת מקצועיות של אמ"ן ומתפ"ש, שקובעות פעם ועוד פעם (גם היום!) שאספקת המזון לעזה היא פי ארבעה מהנדרש? מה את מפריעה לחמאס לשדוד ולספסר ב"סיוע ההומניטרי" ולהפוך אותו לצינור חמצן ולמנוע כלכלי ושלטוני שמחזק את מעמדו? אז מה אם בכספי הסיוע הזה חמאס משלם משכורות לטרוריסטים. ככה עושים לממשיכים של סינוואר ודף, ועוד "בלי סיבה סבירה"? חוצפה.

תזכורת: ב"צו 9" פעלו אלפי ישראלים, ובהם משפחות חטופים, משפחות שכולות מחרבות ברזל ואפילו כמה קפלניסטים, שהבינו עד לאן הגיעה האיוולת. הארגון הזה הוציא את ממשל ביידן מדעתו. הוא הטיל על רעות בן חיים וחבריה סנקציות כלכליות אישיות, ושכנע גם את האיחוד האירופי להצטרף. טראמפ מחק את הסנקציות. האיחוד האירופי הותיר אותן על כנן. לשכת התביעות של מרחב לכיש בחרה בצד של האיחוד האירופי. היא הגישה כתב אישום נגד בן חיים.

אין הפרדת זירות

כל מי שרוממות הדמוקרטיה הישראלית היתה בפיו, לאורך חודשי המאבק ברפורמה המשפטית, היה אמור לעלות על בריקדות, הן מול ביידן אז, והן מול כתב האישום המנותק והאטום הזה עכשיו; להבין שבן חיים וחבריה ראויים לפרס, ולא לעונש. הם הרי הצילו במעשיהם רק מעט מהבושה שהיו אמורים לחוש כל ישראלי ואמריקני מול ההתערבות הכוחנית והבוטה של הממשל הדמוקרטי. ביידן כפה על ישראל סיוע לאויב בעל מאפיינים נאציים. אלא שאז כן היום, הסיפור הזה עבר לחבורת "הדמוקרטיה בסכנה" מעל הראש. כי ככה זה כשהדמוקרטיה בסכנה בצד הלא נכון. ככה זה כש"אין מחאה אפקטיבית בלי הטרדה והפרעה לסדר הציבורי" - רק כשהמוחים נוקטים את ההשקפה הנכונה.

עכשיו עלול גם הממשל הרפובליקני בארה"ב לשגות קשות. יש כבר סימנים ראשונים שהוא בכיוון. ישראל אינה חופשייה לפעול בעזה כרצונה. בשבועות האחרונים ידיה קשורות שם. ממשל טראמפ דורש מישראל "להתאפק" ומתנגד לפעולה גדולה נגד חמאס בעזה, אף שברור לחלוטין שהארגון מתעצם מחדש ואף מפר את ההסכם עימו, בעודו מסרב לפירוז, לפירוק הנשק ולהשמדת מנהרות.

"הוועדה הטכנוקרטית" אמנם הוקמה השבוע בעזה, אבל גם האמריקנים יודעים שהיא רק מסכה לחמאס. ובכל זאת, טראמפ עושה לישראל בעזה, בחשאי, את מה שעשה לה יותר מחודשיים בלבנון בפומבי. הוא מכפיף את דרך ההתנהלות שלנו שם לאינטרס האמריקני. עד שהודיע השבוע על סיום הפסקת האש - האינטרס היה מול איראן, ועכשיו - האינטרס הוא מול סנדקית חמאס טורקיה. זה היפוך של המושג "הפרדת זירות".

בפגישת טראמפ־נתניהו ידברו גם על זה. מבחינת ישראל זה הרבה יותר מלא קביל. כי עבורנו טבח 7 באוקטובר אינו רק קו פרשת מים ביטחוני, אלא בראש ובראשונה קו פרשת מים מוסרי. כל הסכמה אמריקנית להשפעה איראנית או טורקית, ישירה או עקיפה, על כללי העשה והלא תעשה בעזה אינה רק איום ביטחוני מחודש, אלא בגידה קשה במחויבות המוסרית לנופלים, לנרצחים ולחטופים ובני משפחותיהם. איראן היתה שותפה להכנות לטבח, ולטורקיה יש היום נשיא שעבורו עצם קיום ישראל חדל להיות לגיטימי.

דמעות ירמיהו

האינטרס והמוסר התנגשו השבוע גם בוועידת נאט"ו שהתכנסה באנקרה. טראמפ נמנע שם מעימות עם "החברים הטובים", ארדואן ושר החוץ שלו פידאן. הראשון מייחל ש"שאללה ישמיד את ישראל הציונית למען שמו הקדוש", והשני מתייחס לישראל כאל "נטל שהאנושות אינה יכולה לשאת עוד".

ישראל, לעומת זאת, מורידה את הכפפות מול הנשיא הטורקי שמאשים אותנו בוקר וערב ברצח עם בעזה. לפני שבועיים היא הכירה סוף־סוף ברצח עם אמיתי (לא מדומיין), שאבותיו העות'מאנים של ארודאן ביצעו בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. זה עוד צד אפל בהיסטוריה של טורקיה, שטראמפ חייב להכיר.

הג'נוסייד הזה התאפיין בצעדות מוות, במעשי טבח המוניים ובפעולות גירוש רחבות היקף. הממשלה העות'מאנית הקימה 25 מחנות ריכוז עבור הארמנים ששרדו את הגירוש. חלק מהמגורשים ניזונו בדרכים מגוויות של ילדים מתים. אחרים הפכו עצמם לתעודה חיה, כשרשמו על עורם את מוראות הדרך ואת פשעי הטורקים והסוו את הכתוב בשכבות עפר. כשנחשפו, שפכו עליהם רודפיהם מים, כדי למחוק את העדויות שהיו רשומות על גופם.

אחד המחנות, דיר א־זור שבצפון־מזרח סוריה, היה באותם הימים, עבור ארמנים רבים, קצה הדרך לגיהינום. רבות מצעדות המוות אורגנו לשם, ובסופן נטבחו המסכנים באכזריות.

"הדרך הקצרה ביותר להיפטר מהנשים ומהילדים שהיו מרוכזים במחנות היתה לשרוף אותם", העידו אנשי התקופה. הקונסולים של ארה"ב ואיטליה תיארו כיצד הוטבעו בים השחור עשרות אלפי ארמנים, ובהם נשים וילדים. שני רופאים מהעיר טרבזון העידו שילדים ארמנים הומתו בגז רעיל. תיעוד מקיף של פשעי הטורקים מצוי גם ביומניו של הנרי מורגנטאו, שגריר ארה"ב בטורקיה בשנים 1916-1913.

איתן בלקינד, איש ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי, צפה בבעתה בכ־5,000 ארמנים שנקשרו והועלו באש באמצעות טבעת קוצים שהקיפה אותם. "צרחות האומללים והלהבות עלו יחדיו לשמיים", תיאר. אבשלום פיינברג, ממייסדי ניל"י, העיד כי ראה המוני ארמנים מורעבים מומתים בירייה. "שאלתי עצמי אם רשאי אני לבכות על 'שבר בת עמי' בלבד, ואם לא הזיל ירמיהו דמעות דם גם על הארמנים?"

פרופ' יאיר אורון מגלה בספרו "הכחשה - ישראל ורצח העם הארמני" כי ערב שואת היהודים, באוגוסט 1939, שאל היטלר בזחיחות את קציני האס.אס שלו: "מי זוכר היום את מה שעשו לארמנים?". אז עכשיו גם ישראל זוכרת ומזכירה לארדואן, וגם לטראמפ.