״אנא הגבר עוצמת אותותיך״: הנאום המלא והמרגש של הנשיא הרצוג אתמול בכותל - שנשען על אדני שירים שכתבו הנופלים

רב-סרן ד"ר איתן מנחם נאמן היה רופא אהוב במחלקת טיפול נמרץ ילדים בבית החולים סורוקה, בבאר שבע. אדם שהקדיש את ימיו להצלת חיים וטיפל בילדים מכל רחבי הנגב. בשבעה באוקטובר בבוקר, איתן רץ לבית החולים, עמד בין הפצועים, ונלחם על חייהם. למחרת, כבר נקרא למילואים, בהם התעקש לשרת, למרות תפקידו המשמעותי בבית החולים. בתשעה באוקטובר, במהלך סריקות בקצה העיר שדרות, נתקל הצוות של איתן במחבלים. איתן בחר כפי שבחר תמיד, להסתער. הוא לחם בגבורה, עד שנפל בקרב, ואיתו חבריו ליחידה, סרן יובל הלבני ורב-סמל ראשון אביחי אמסלם, זכרם לברכה.

‏שנתיים אחר כך, בחגיגות בר המצווה לבנו של איתן, כאן בכותל, פגישה מקרית עם הרב שטיפל בגופתו של איתן, לימדה את משפחתו, פרק נוסף בסיפור הגבורה. הם גילו שאיתן נפל, כשידו אוחזת ברמון חי, שזרקו המחבלים לעבר הכח. רימון שאיתן תפס, אך לא הספיק להשליך בחזרה. איתן, בן ארבעים וחמש בנופלו, הותיר אחריו את אשתו - יעל ושבעת ילדיהם, את אמו – הדסה וחמשת אחיותיו. והמון בני אדם שחבים לו את חייהם.

בת דודתו של איתן, הפרופסור שולמית אליצור, הוציאה השנה לזכרו פיוט תפילה עתיק, אותו גאלה מן הגניזה. פיוט שאותו כתב האב השכול רבי נתן בן ישועה,

רבה של העיר עזה הקדומה, עם מות בנו לפני כאלף שנה. אלף שנים מפרידות בין רבי נתן, לאיתן, אך ביניהם – שרשרת של דורות, שהיא שרשרת של כאב, וגם שרשרת של שירה ויצירה. זיכרון אישי וכאב פרטי, השלובים בזכרון האמה. ״בָּכֹה אֶבְכֶּה,״ כותב רבי נתן במילותיו המרטיטות: ״בָּכֹה אֶבְכֶּה, וְרוּחִי תִּתְעַטָּף עָל אֶשְׁכּוֹל, מִגֶּפֶן נִקְטָף עַל תִּירוֹשׁוֹ דְּמָעוֹת, עֵינִי תִּטַּף עַד לֹא אֶשְׁתֵהוּ - מֵ֫נִי נֶחְטַף.״

בפתחו של היום הקדוש הזה, אני מבקש לשאת תפילה לשלומם של לוחמינו וכל חיילי צה"ל וכוחות הבטחון, בסדיר, בקבע ובמילואים, בכל מקום שהם. עם שלם עומד מאחוריהם! אנחנו עדיין מצויים במערכה, רק בימים האחרונים נוספו לדאבון הלב, עוד בנים יקרים ואהובים לרשימת הנופלים. מלחמה, היא רגע גורלי, מבחן לאומי, ואנו כאומה עומדים בו בצורה מפעימה, ונוסיף לעמוד בו - בנחישות ובעוצמה, עם כל הכאב הנורא. אני מבקש להודות לכל גורמי הביטחון, החירום, ההצלה והתמיכה. ולאחל רפואה שלמה והחלמה מהירה, לכל מי שנפצעו בגוף ובנפש, במערכה הזו ובכל מלחמות ישראל, לחבק אותם ואת משפחותיהם.

כשפוסקים הקרבות, מופיע השקט. כמו הרגע הקדוש אחרי הצפירה, שקורעת את השמיים. אך בשקט הזה אין מנוחה, זהו שקט כבד, שנותר בו חלל. שקט שבו אֵם מדפדפת באלבום וצורבת בעיניה כל זיכרון. שקט של אהוב, החושב על בת זוגו, שהספיקה להקליד הודעה, אך לא הספיקה לשלוח. שקט של ילדה וילד, שעבורם חיבוק של אבא או אמא, זו מילה אבודה. שקט של נכד, שהבטיח לבקר אך לא בא, שקט של נכדה, שתכננה להתקשר, אך קולה, כבר לא ישמע. שקט שאין לו שפה, וגם אין בו נחמה. ובתוך השקט הזה, מבינים, שגם כאן מול כותל הדמעות, המילים נעצרות, ונותרת דממה.

במעמד הזה, אני ניצב בפניכן המשפחות השכולות, עומד בחרדת קודש על מפתן ביתכן ובשם העם כולו - מבקש את רשותכן: להיכנס, לשבת אתכן.

להיות אתכן. לבכות אתכן. לכאוב יחד, את החלל שאין בו אוויר לנשימה. לזכור את יקירכם כולם.

בשנתיים וחצי האחרונות ארצנו התמלאה בדמותם - בכל קרן רחוב - מחייכות אלינו פנים תמימות ויפות, ולצידן שורה קצרה. דרישת שלום של גיבורים, כמו צוואות, בכל פינה. נופלות ונופלים, שם, ותמונה. וליד כל אחת מן הפנים - משפט, ציטוט, או בקשה: "אל תפסיקו לרקוד". "בחיוך!". "היו טובים, הכי טובים!" "כמה כח יש לנו!" מילים, שמתחברות - לשיר אחד גדול, צלילי זכרון על מדבקות - "שירת הסטיקר" של דורנו – שירת החיילים שהלכו מעמנו, שירו של דור מופלא. זהו שיר של חיילים, לוחמות ולוחמים, שנלחמו ונפלו – על הזכות לשיר את שירת עמנו - על הזכות של כולנו לשאת, את שירת החיים.

סרן בארי חזק כתב במחברת שיריו - "ריבונו של עולם - אנא הגבר עוצמת אותותיך". בארי, בן קיבוץ אפיקים, נפל במלחמת יום הכפורים, בקרב בסמוך לתעלת סואץ. "בבכי אותי תקצור" נקרא ספר השירים שהותיר אחריו, ובתוכו המילים האלמותיות, שהלחין ושר ברי סחרוף, ובהן בארי, איזה שם סמלי קורא לעצמו, קורא לרעו הלוחם, קורא לעם, קורא לריבונו של עולם "אנא הגבר עוצמת אותותיך". "ואם אי פעם אמות, לפני שיגיע זמני" כתבה סמלת ראשונה עדי אודיה ברוך באחד משיריה, "אני רוצה שתחגגו את החיים, ולא תתאבלו על מותי". עדי אודיה, צלמת מחוננת, שאהבה במיוחד לצלם חתונות ציפתה לבניית ביתה עם בן זוגה נבו. בשבעה באוקטובר, היא התעקשה להתגייס למילואים, חמישה ימים לאחר מכן, נהרגה עדי אודיה מפגיעת רקטה, בעודה מגנה על העיר שדרות. "שירת החיים" שלה זכתה, ללחנים ולביצועים רבים, ביניהם גם המילים החקוקות על מצבתה: " תראו עולם יפה בשבילי... אני אהיה שם תמיד, אהיה שם בין העננים".

"שיר של חיילים", הוא גם יצירתו של רב סמל ראשון זכריה פסח הבר. זכריה, תלמיד חכם ודוקטורנט לביולוגיה, נפל בקרב ברצועת עזה, בינואר 24', והותיר אחריו, את רעייתו - טליה ושלושת ילדיהם. מחקריו היו מבריקים וחדשניים, ואת תואר הדוקטור שלו במדעי החיים, קיבלה משפחתו, לאחר מותו. אנציקלופדיה תורנית מקיפה שכתב, התגלתה במפתיע לאחר נפילתו, ופיוט שחיבר, ושמו - "מנחה חדשה", העוסק כולו בהתחדשות וצמיחה, הולחן ובוצע כשירת המונים.

"שיר של חיילים" הוא גם שירת חייו ושליחותו - של רב סמל מאהר חטאר. מאהר, בן לעדה הדרוזית, עבד בפיתוח האדמה ואהב מוזיקה וריקודים. בגיל 33 הוא היה מהראשונים בכפר מג'דל שמס שבגולן, להתגייס לצה"ל. "אני חייב לתרום את החלק שלי" היה נוהג לומר. כלוחם בחיל ההנדסה, מאהר סלל נתיב של התגייסות, מתוך אמונה, בגורל המשותף. לפני חודש וחצי, במהלך מבצע "שאגת הארי", מאהר נפל בלבנון, בקרב על הגנת הצפון, לצד סמל-ראשון אור דמרי. כשהגעתי לביקור תנחומים בביתו, סיפרה לי אלמנתו, יסמין, שמאהר התנדב לשליחות הזו בלב שלם. בזכות הנחישות של יסמין, מאהר הובא לקבורה בלוויה צבאית במג'דל שמס, ולראשונה הוקמה בכפר, חלקה צבאית.

איתן, מאהר, בארי, זכריה ועדי אודיה מייצגים בדמותם, אלפי נופלות ונופלים. האמינו לי, הייתי רוצה לדבר על כולם, הייתי רוצה לתת מילים ברגע הקדוש הזה, אודות פועלם, יצירתם, שירתם, כתיבתם והגותם. לספר על אלפי חיילות וחיילים,

שיצאו למלחמה בגבורה, כדי להגן על החיים שלנו כאן, ולהבטיח לנו חיים של שירה ויצירה. הם השאירו אחריהם חלל בלבנו, שלא יתמלא לעולם. אבל הם גם הותירו לנו אוצרות רוח: מחברות, שירים, סרטונים, יומנים כתובים, בהודעות וואצאפ ובמכתבים, ביצירות אומנות, או במעשים טובים וראויים בכל מיני תחומים, שמבטאים את עוצמת הרוח, את השירה הגדולה - שפיעמה בהם ומפעמת בנו. 

שכן, לא על חרבנו אנו חיים, אלא לצידה. נאחז בה בעת הצורך, כמו עכשיו - ביד האחת, והיא תהיה חדה ונחושה. אך הרוח תמיד תהיה - וחייבת להיות - עוצמתית ונטועה ביד השנייה. הרוח, כן, הרוח - החולמת, הרוצה טוב. הרוח השואפת לשלום לחירות ולכבוד. הרוח שמלאה באמונה, באהבת האדם, העם והארץ. זוהי הרוח שיכולה לכל האתגרים, זוהי הרוח שבזכותה, מתוך הכאב אנו קמים, זוהי הרוח, שאנו מאחלים לפצועים - שאיתה ישובו למסלול החיים. זו הרוח שעומדת בבסיסם של כל השירים. רוח של עם, שבזכותה הוא מגיע להישגים מדהימים. הרוח הזו - היא הרוח עליה אנחנו נלחמים. החרב - היא כלי בידינו, אבל הרוח - היא מטרתנו.

יש שירים שנכתבים פעם אחת ויש שירים, ישנים נושנים שנכתבים מחדש בכל דור ודור. אריק איינשטיין ביטא זאת בשיר שהלחין שם טוב לוי, שמו – "שיר אחרי מלחמה": "שיר ישן נושן, שיר של חיילים שחוזרים אחרי הקרב שיר של אהובה, מחכה לך – מישהו שר את זה קודם". זו זכות עצומה להיות חלק מעם - שגדולי לוחמיו הם גם גדולי משורריו. וכשאנו מאזינים לצוואות הנופלים, וכשאנו מביטים בעוצמתם של החיים, אנו שומעים את אותו -"שיר של חיילים", ואנחנו יודעים ש- "מישהו שר את זה קודם". אנחנו יודעים, שאנחנו ממשיכים את מסורת עמנו, העוברת מדור לדור.

מימי דבורה הנביאה ודוד המלך משורר תהלים, דרך לוחמי המחתרות ועד דורנו, לוחמינו נלחמים תמיד, על חיים של שירה חזקה ומהדהדת, מלאת חזון ומנחמת. "זהו שיר אחרי מלחמה, הוא תמיד מזכיר לי תקווה". ועכשיו תורו, של הדור הזה, של לוחמות ולוחמים, דור נפלא, שהוכיח שרוחו לא נופלת מן הדורות הקודמים - הגיע תורו של דור המלחמה - להעז ולחלום על היום שאחריה, לכתוב, את השיר שאחרי המלחמה, מגיע לו שיר של תקווה.

אחיותיי ואחיי, אם נקשיב לאותו "שיר של חיילים", אם נתבונן שוב במדבקות הזכרון, במורשת, ובשירי הנופלים. אם נישיר מבט אל אותם הפנים, נראה שם ישראליות וישראלים, מכל האמונות, הדעות והרקעים. סגן עברי דיקשטיין, מפקד מחלקה בגולני, בן הישוב עלי, שנפל בלבנון לפני כשנה וחצי, ניסח זאת באחד מכתביו - "כשתישמע הפקודה 'קדימה הסתער' נקום יחדיו - אחד מהרצליה, אחד מקרית ארבע, אחד מניו יורק ואחד מנתיבות... לכולנו יש ארץ אחת... לכולנו יש פנים יפות" לנופלינו היו פנים יפות והם השאירו "צו חיים" אחד בדרכים שונות - שנועדנו לחיות כאן יחד.

לעם שלנו - שיר אחד, שיר מרובה קולות. בבית המקדש, על ההר הניצב מעל המקום הקדוש בו אנו עומדים, שרו פעם יחד, שירת הלויים. מקצב אחד, בקולות שונים. מחוץ לחומות, תמיד עמדו אלה שחיכו שנפסיק לשיר יחד. וכשהפסקנו - חרב ביתנו. ההיסטוריה של עמנו חוזרת ומלמדת: כאשר הקולות משתיקים זה את זה - הסכנה גוברת. כאשר הקולות שרים יחד - האומה מתגברת.

במקום הזה, בו מושבעים דורות של לוחמים, נשבע כולנו – לעולם לא לשכוח את הנופלים, ומתוך הכאב והקושי ומתוך ההישגים הגדולים, נשבע להוסיף ולשיר את שירת החיים, לעד נישא את זכרם בלב האומה, ובשמם עוד נשיר, כולנו יחד, את השיר שאחרי המלחמה.