הבטתי בקבר של אחי אורי עם דמעה בעיניים: אסור לנו להחריב את המקדש הציוני

אין דבר כזה טקס אלטרנטיבי, אין אלטרנטיבה. אין חלופה לטקס המשואות שעל הר הרצל ואין שום סיבה שתצדיק את החרמתו, ואת הארגון של טקס אלטרנטיבי.

את הפוליטיקה הזו צריך להרחיק מהאירועים שחשיבותם עצומה לשימור וחיזוק האתוס של מדינת ישראל, הדבק שלה. והקריאה הזו מופנית לכולם, למארגני הטקס בבחירת מי שראוי וכמה שפחות שנוי במחלוקת, בשמירה על הקווים והמסגרת הנהוגים בו מזה שנים, ובהימנעות מהכנסת סממנים פוליטיים.

אבל בעיקר הקריאה מופנית למי שלא מחבב את הממשלה/קואליציה: אל תצאו מהחדר, מהמקדש הציוני הישראלי הממלכתי.

אני חוזר כעת מבית העלמין הצבאי בהר הרצל, בית המקדש הציוני, המפגש השנתי עם אחי אורי, מזה כבר 38 שנים. אין מקום מזוקק יותר של הציונות והישראיות יותר מבתי עלמין צבאיים, וזה שעל ההר הדומם, בראשם. עברתי בין החלקות בדרך, אלפים רבים גודשים ומכל הסוגים הצבעים והמינים.

השנה הגיעו מארה"ב קרובי משפחתו של השכן של אחי בחלקה, לא בפעם הראשונה כאן אבל עדיין המומים מעוצמת האירוע. גם החלקות הוותיקות של עצמאות וקדש, לא ריקות, חייל או חיילת ליד כל קבר, שאיש מהם לא ישאר לבד. עברתי גם ליד קברו של עידו וולוך, מ"מ בשריון, חייכן מפלוגת דינגו, שנפל בקרב לפני שנה ושבוע בשג'אעיה, בדרך לחלץ כוח אחר שנקלה למארב.

ועברתי גם אצל יעקב מאמאן, שעלה לבדו ממרוקו ב-1948 כדי להתגייס לפלמ''ח ולהילחם למען המדינה. הוא נפל בהפצצה ירדנית בקיבוץ מגוריי, מעלה החמישה. הוא נקבר תחת שם אחר ורק לאחר שנים זוהה ולמשפחתו היה קבר לפקוד.

יום הזיכרון ויום העצמאות הם הימים החשובים ביותר של מדינת ישראל בשנה. הם הם מדורת השבט. הטקסים מהערב קודם, מוסיקת האבל המופלאה ברדיו, הכתבות והסרטים על הנופלים והנופלות, ולקראת מוצאי הזיכרון מגיעים לרגע המזוקק הזה של המעבר מזיכרון לחגיגה, מאבל לתקומה.

ב"קול ישראל" הגשתי משך כמה שנים את תכנית המעבר, שבה אחים ואחיות שכולים הקדישו שירים ודיברו על הנצחה ותקווה. ואז, לקראת שמונה שוב הר הרצל, הפעם למעלה ברחבה הגדולה טקס המשואות.

בתחילת שנות ה-70 הגיעה טלוויזיה לביתנו, ומאז בכל ערב עצמאות זה מה שעושים, רואים את הטקס, מעירים על המנחים, מתלהבים מהריקודים והת"ס של היחידות ונהנים מהביצועים החדשים.

בשנים שאחרי הסכם אוסלו הורגש שינוי מסוים. בטקס הזיכרון היו מי שלא רצו לשמוע את רה"מ יצחק רבין ז"ל. אבל גם המתנגדים האדוקים ביותר לא חלמו להחרים את הטקס. זה קרה גם עם פרס ז"ל וברק בנאומיהם, וביתר שאת אחרי ההתנתקות עם שרון ז"ל, וזה היה שבר עצום.

בעשור האחרון ובעיקר מאז הממשלה הנוכחית הגבול נחצה, הממלכתיות נסדקה, השלטון ניסה לשנות יחסי כוח, המחאה נגד השלטון שברה את הכלים. הביטוי החריף ביותר שלה היה הקריאות לסרבנות דווקא ממי ששירתו שירות קרבי משמעותי, האמורים להבין את המשמעות של זה.

והנה מגיעים גם הטקסים החליפיים. אין כוונתי לאותו טקס "אלטרנטיבי" הזוי שבו משתתפות משפחות פלשתיניות, מקצתן של מחבלים רוצחים, יחד עם משפחות שכולות ישראליות במעין הקבלה מעוותת המחברת קורבן ורוצח.

הכוונה היא לקריאות להחרים את הטקס הממלכתי, זה של עם ישראל, של הר הרצל, ולקיים את הטקס החלופי שבו מדליקי משואות "שלנו", כאלה שחושבים "כמונו", כמעט כתבתי בצבע הנכון.

אני לא מצליח להבין איך רמטכ''ל לשעבר שבהתבטאויות רבות מדי פגע בצה''ל ובמדינה, פחות שנוי במחלוקת ממי שנבחר להשיא בטקס הממלכתי. לכן הטקס הזה לא נועד באמת להיות תחליף לטקס "של הממשלה". הוא נועד לערער על הלגיטימיות של הממלכתיות, כשמי שעל הממלכה אינו מהמחנה הפוליטי שלך. הוא משתמש בביקורת, גם אם מוצדקת בחלקה, על אופי הטקס ומשתתפיו כדי לבטל את עצם קיומו כטקס של מדינת ישראל. הוא מחלק ומפורר את המדינה תוך הדגשת המחדלים והאידאולוגיה הקיצונית של חלקים מהממשלה.

יש מי שמתנחם בכך שעדיין מדובר במיעוט, שהרוב לא שם. לא יודע, גם 'אחים לנשק' באו מהמיינסטרים ולא מהשוליים.

בנאומי ראש הממשלה נתניהו בטקסים הוא הזכיר את "נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית". וואו, זה מדהים שזה הפתיע, הרי אז א-ב של פרוטוקול הטקס. אם כך למה רבים השרים ואנשי הקואליציה המסרבים להתייחס אל השופט עמית כנשיא ביהמ"ש העליון?

אדוני ראש הממשלה, שרים, ראשי האופוזיציה והמחאה, אנשי ציבור. אזרחי ישראל מייחלים לממלכתיות, למדורת שבט אמיתית, מרגשת, מאחגת, גם אם השבט מורכב מכמה שבטי משנה ועם דעות שונות.

גם הערב אשב מול הטלויזיה לראות את הטקס, שאגב מבוצע בשנים האחרונות בצורה מעולה ומרגשת. ואקווה שאולי בשנה הבאה הוא יחזור למקומו הראוי בבית המקדש הישראלי ציוני.