אנחנו העבריינים שממשיכים לריב בזמן שהם קפצו אל האש כדי להציל אותנו | עמית סגל

לפני שנתיים הזדמנתי לשבת של משפחות שכולות בתל אביב. בדרך כלל, בבית כנסת מלא יש משהו כמו חמישה לוויים, יולדת אחת, אולי בר־מצווה, וארבעה אומרי קדיש. אבל כשהגיעו שם לקדיש, כל בית הכנסת, מאות מתפללים, נעמד ואמר "יתגדל ויתקדש שמיה רבה". כי יקיריהם, יקיריכם, יקירינו, נפלו בשמחת תורה של אותה שנה או בחודשים שאחריו. וקול הקדיש הולך וחזק מאוד.

נזכרתי בפעם נוספת שקרה לי דבר כזה, בבית הכנסת בבית החולים הדסה עין כרם, שנה קודם לכן. כשפתאום הצטבר תור של חמישה-שישה אבות שבאו לקרוא שם לבנות, ועוד שלוש בריתות לבנים. חשבתי על המקומות האלה, שכאילו הפוכים זה מזה, ועל המרחק הקצר עד להכאיב שבין קריאת שם וקריאת קדיש. כי הנופלים נותרים בני עשרה, או בני עשרים, אבל בעינינו שמתבגרים הם נראים כל פעם צעירים יותר ויותר.

וחשבתי על כך שאת כל אחד ואחד מהנופלים האלה בירכו בברית "קיים את הילד הזה לאביו ולאמו". והילד התקיים, עד שהחליט מיוזמתו המוחלטת לקפוץ אל האש, במדינה שבה אנשים רצים אל תופת כמו אל ים. ואחר כך, באולם שליד בית הכנסת, עברתי ושמעתי שיחה של הורים שכולים שעסקה בשאלה מתי זה קשה יותר: כשהבן שנפל השאיר אחריו ילדים קטנים, או כשלא זכה. וחשבתי שאולי צריך להגיד גם פה: "אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים".

אהבה בת 3,000 שנה

כי כולנו העבריינים שממשיכים בחיים שלהם, במריבות. עוברים כל יום על מצוות "לא תשכח" ועל הנדר "להיות ראויים". ואולי גם כאן במדינה שלנו הגיע הזמן, מיום הזיכרון שעבר ועד יום הזיכרון הזה, להסיר את כל החרמות וכל הנידויים שבשלהם, גם בשלהם, הגיעו אלינו הרעה הזאת והסתר הפנים הזה.

נופלי המערכה הזו, שעדיין אין לה שם מוסכם ולא תאריך סיום, שונים בכל זאת מקודמיהם, כי לא שיערנו שבדור שלנו ילדים כמו מתן אברג'יל ויוחאי דוכן עדיין קופצים על רימונים חיים. או שגם בתזכורת באייפון, לא רק בעט נובע, אפשר לכתוב, כמו בן זוסמן, מילים כאלה: "אני מלא גאווה ותחושת שליחות, ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם".

ובעיקר כי הם יצאו אל הקרב ועשו זאת בידיעה צלולה. למרות שנים ארוכות של פילוג ומאבקים פנימיים, שאמורות היו, לכאורה, להעלים כל סימן של נכונות למות למען אנשים עם דעה אחרת.

על מלחמת העולם הראשונה כתב סופר אמריקני "מאה שנה של אהבה של מעמד הביניים בוזבזה שם". אצלנו היא חלילה לא בוזבזה. והיא לא בת מאה שנה. היא אהבה של שלושת אלפים שנה לעם הזה ולמקום הזה, חזקה יותר מכל מאבק רגעי, עוברת מדור לדור, בגיל מוקדם להדהים. וכמו שכתב יהודה עמיחי, "אדם יוצא מבית, והבית אינו יוצא מן האדם".

זורעים בדמעה

ההיסטוריה תשכח את המאבקים הפוליטיים ואת האינטרסים הרגעיים, והיא תזכור בדיוק איך התהפכה הקערה בין שמחת תורה תשפ"ד בבארי ובין פסח תשפ"ו בטהרן. היא תבחין בין עיקר ובין טפל, תראה אור בחשכת ההודעות "דובר צה"ל התיר לפרסום".

לא המצאנו את הערבוב הזה בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, שנושקים זה לזה ואין מלכות נוגעת בחברתה. לפני 2,400 שנה עמדו על הר בירושלים ישראלים רבים, בחנוכת בית המקדש השני. הצעירים שמחו על המקדש, הזקנים בכו כי ראו כמה עלוב הוא לעומת הבית הראשון שזכרו. נעמי שמר תיארה זאת במילים: "שירי קינה, שירי הלל, זה מתערבב, זה מתערבל". וכך תיאר זאת עזרא:

וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם, מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע, עַד לְמֵרָחוֹק.

בזמן הכרזת העצמאות, ממש מחר לפני 78 שנה, נפל גוש עציון ומגיניו נטבחו ונחטפו. מניין הנופלים חצה אז את האלפיים בדיוק כשהתגשמה התקווה בת שנות אלפיים. לא היה בית שאין בו מספד ולא היה רחוב שלא התמלא בשמחה.

אלתרמן כבר כתב על השעה ההיא מילים נצחיות:

"וּפְנֵי שִׂמְחָתָהּ עַזּוֹת

וַחֲזָקִים לְעֻמָּתָן פְּנֵי תּוּגָתָהּ

וּלְעֵת חַג אוֹ מִסְפֵּד הֵן רוֹבְצוֹת

אִשָּׁה לְפַתֵּחַ רְעוּתָהּו

ְהָעֵת כְּמוֹ נִיר שֶׁבּוֹ חָרְשׁ

וּאַהֲבָה וְשִׂנְאָה וּקְרָבו

ְיִבְעָר הֶעָפָר עַד בּוֹא

יָבוֹא נוֹשֵׂא אֲלֻמּוֹתָיו"

אלתרמן רמז לפסוק "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ, הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בּוֹא יָבֹא בְּרִנָּה נוֹשֵׂא אֲלֻמּוֹתָיו". כי בניגוד לבית השני, כשהוקם הבית השלישי לא חצי בכו וחצי שמחו, אלא כולם בכו ושמחו ביחד.

הצער וההיסטוריה

רובנו בארץ מכירים בגודל הקורבן, אך לשמחתנו לא חווינו את הכאב הנורא על בשרנו.

יש מנגד את מי ששקועים באבל הכבד ואינם מצליחים לראות את המטרה שלשמה נדרש, ואין לנו הזכות לשפוט אותם.

אבל אתם היושבים פה חשים היטב גם את הצער הנורא וגם את רוח ההיסטוריה. הלוחות הטקטוניים האלה של תוגה ושמחה, זיכרון ועצמאות, הלוחות הטקטוניים האלה שעליהם יושבת מדינת ישראל מתנגשים על לוח ליבכם יום־יום ושעה־שעה.

ואתם קו השבר.

ובתוככם גם סוד החיבור.

ואני אינני מקנא בכם, אבל אני מתקנא ברוח שלכם. וכמו כולם אני מודה לכם מעומקי ליבי ונפשי, ומבקש את סליחתכם.

שבוע אחרי הטבח, לפני גשם ראשון, בקיבוץ בארי זרעו את השדות שדרכם דהר המוות אל הבתים. התקיים בנו כפשוטו הביטוי התנ"כי "הזורעים בדמעה". ואם התקיים החלק הזה, מובטח שיתקיים בנו גם החלק השני - "ברינה יקצורו".

הדברים נאמרו במאהל הגבורה בירושלים