יש משפטים שאנחנו אומרים בקול רם, בעוד שבשקט פנימי אנחנו יודעים שאיננו מאמינים בהם מספיק. "שנהיה ראויים להם" הוא אחד מהם. אנחנו הוגים אותו בטקסים, בנאומים וליד אנדרטאות, עם דמעות אמיתיות בעיניים. ואז יורד הלילה, עולה הבוקר, ואנחנו חוזרים לאותה מציאות הרסנית, מפצלת ומשסעת.
אז הפעם, לפני שנשגר שוב את המשפט הזה לחלל האוויר, אני מציע שנעצור רגע. לא כדי להאשים – כדי לשאול: האם אנחנו באמת ראויים?
לא כמדינה, לא כחברה, לא כמושג מופשט. אנחנו. אישית. כל אחד ואחת מאיתנו.
האמת הלא נוחה היא שלא תמיד התשובה היא "כן". יש ימים שבהם אנחנו קטנים מדי, כועסים מדי, ועסוקים מדי בלהיות צודקים מכדי להיות פשוט טובים. יש ימים שבהם השנאה מנצחת בקלות את הסולידריות; שהפיצול מרגיש טבעי יותר מהאחדות; שקל יותר לשתוק מול עוולה מאשר להתמודד איתה.
ודווקא בגלל זה, דווקא מהמקום הכואב הזה, צריך לדבר על המשמעות האמיתית של המילה "ראויים".
להיות ראויים להם זה לא לבכות פעם בשנה. זו עבודה יומיומית, שקטה, כזו שאינה מצטלמת היטב. זה לבחור בכל בוקר מחדש להיות אדם שראוי לחיות בארץ שאחרים מסרו את נפשם עבורה. לא כמטאפורה – כפרקטיקה של חיים.
משמעות הדבר היא שחברה שחפצה להיות ראויה, אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך לחיות בתוך הפצע בלי לטפל בו. לא לחכות שמישהו אחר יתקן. לא לגדול על שנאה ולכנות זאת "עקרונות". עלינו לבנות תרבות שיח שבה ניתן לחלוק מבלי להשמיץ, לכאוב יחד מבלי להתחרות על "מי סובל יותר".
זה אומר גם – וכאן עלינו לומר זאת בקול צלול – לשים קץ לאלימות הפוליטית שהפכה לנורמה. הרדיפה אחרי בני משפחותיהם של נבחרי ציבור, חסימות הרכבים, ההצקות והשטנה – כל אלו פוגעים בבשר החי של החברה הישראלית. כשאנחנו נוהגים כך, איננו נלחמים למענם; אנחנו בוגדים בהם.
הנופלים לא ביקשו שנהיה תמיד צודקים. הם ביקשו שנמשיך יחד. שנבנה. שנצמח. שהמדינה שהם האמינו בה והקריבו למענה את חייהם, תהיה שווה את המחיר הנורא שהם ומשפחותיהם שילמו.
אי אפשר לקיים את ההבטחה הזו בנאום חוצב להבות. אפשר לקיים אותה רק בבחירות קטנות, עקביות ושקטות מדי יום ביומו. לבחור בשיחה על פני שתיקה, בחיבור על פני ניתוק ובאחריות על פני נוחות. לבנות כאן משהו שיחזיק מעמד.
שנהיה ראויים להם. לא רק היום. כל יום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו