זיכרון עם קריצה: הילדה מהגטו שהפכה לכוכבת פודקאסט

העיתונאי היהודי-אמריקני הוותיק ג'ואל וולדמן זוכר היטב עד היום את התקרית באוטובוס בירושלים, כשהיה בגיל ההתבגרות. בני המשפחה שהתגוררו בארה"ב היו בעוד אחד מביקוריהם הרבים בארץ, כשנתקלו באירוע מאוד ישראלי: יהודי חרדי שסירב לאפשר לאישה הרה לשבת לידו. את התנהגותו תלה אותו אדם במצוות שמירת הנגיעה.

"היינו באמצע שיחה, ואמא שלי ביקשה סליחה ואמרה שהיא כבר חוזרת", משחזר ג'ואל. "אני חשבתי אז שיש לו קשר טוב יותר עם אלוהים, בגלל כל הסממנים החסידיים, אבל אמא שלי לא התרגשה. היא קמה, צעדה לכיוון חלק האוטובוס שבו ישב, וכשהגיעה אליו - פערה את פיה וצרחה עליו בעברית. כשחזרה למושב שלה, שאלתי אותה מה היא אמרה לו. היא סיפרה שאמרה שלמרות מה שהוא לובש וכמה שהוא מתפלל - הוא הולך ישר לגיהינום. כזאת אמא שלי: קשוחה, צינית, עם פה גדול. הרבה פעמים אני שואל אותה למה היא לא יכולה להיות כמו אימהות אחרות. אנשים חושבים שזה שטיק, אבל זאת מציאות החיים שלי - ולפעמים היא מתישה".

קרמלה וולדמן (86), "קארם" בפי בנה, מקשיבה לו - ואפילו מבוכה קלה לא עולה על פניה. היא לא רק מודעת לכך שהיא חסרת מעצורים, אלא שבישורת האחרונה של חייה הפה הזה שלה אפילו העלה אותה לדרגת דמות מוכרת בארה"ב, בזכות הפודקאסט המצליח שלה ושל ג'ואל - "Surviving the Survivor" (לשרוד את השורדת). מדובר במשחק מילים שמסגיר הן את היותה של קרמלה שורדת שואה, והן את התחושה של ג'ואל שחייו הם סיפור הישרדות בצל אמא דומיננטית כל כך, שאביה נשלח לאושוויץ והיא עצמה הוסתרה במנזר בזהות בדויה כדי להגן עליה מפני השלטונות, שחיפשו יהודים בכל בית ומסתור. כששומעים אותה מספרת על כך, ברור עד כמה התקופה ההיא עיצבה אותה.

רבות מדובר על חשיבות שימור הזיכרון של מה שעברו היהודים בשואה והעברתו מדור לדור, וקרמלה עושה זאת בדרכה שלה ומתווכת לציבור המקומי בצורה מקורית את מה שקרה. את עדותה שלא תסולא בפז על תקופת השואה היא מעבירה לאמריקנים באמצעות גלולה שהם בולעים בשקיקה: ז'אנר ה"true crime" - פשע אמיתי. במסגרת הפודקאסט, בין סיקור פרשות רצח, פרופילאות פלילית וראיונות עומק עם דמויות מעולם אכיפת החוק, היא ובנה משלבים גם זיכרונות מתקופת השואה ועדויות על חסידי אומות עולם.

סיפור חייה והשקפת עולמה הייחודית תועדו בספר שכתב בנה, ושמו, בתרגום חופשי, "לשרוד את השורדת: שיחה כנה עד כאב על החיים (והמוות) עם אמא שלי - שורדת שואה". "אני חושב שזה הספר היחיד על השואה שצוחקים בקול כשקוראים אותו", אומר ג'ואל, שיחד עם אמו הפך את הטרגדיה המשפחתית לסיפור של תקומה, הצלחה וגם הרבה הומור.

"לא שכחתי שאני יהודייה"

כוכבת הדוקו־פשע "חיות רעות" ("Tiger King") קרול בסקין, שהתארחה באחד מפרקי הפודקאסט, השוותה בין הנמרים האקזוטיים שהיא פועלת למענם לבין קרמלה, ואמרה ששניהם "זן נכחד". קרמלה, מצידה, קראה לסדרה שוב ושוב "מלך האריות" במקום שמה המקורי, "מלך הנמרים". במובנים רבים, היא אכן זן נכחד. לפי נתוני ועידת התביעות, נכון לינואר 2026 חיים ברחבי העולם 196,600 שורדי שואה. על פי ההערכות, בעוד עשור צפוי מספרם לצנוח ב־70%.

למרות השנים שחלפו, הזיכרונות של קרמלה אינם מתעמעמים. היא מדברת על אותם הימים בדיוק כרונולוגי כמעט מצמרר, כאילו התרחשו אתמול. היא נולדה ב־1939 בסובוטיצה, עיר על הגבול בין הונגריה ליוגוסלביה, כיום בסרביה. ערב המלחמה חיה שם קהילה יהודית גדולה שמנתה כ־6,000 איש, שרובם המכריע נרצחו בשואה. בת יחידה לאב אופטומטריסט ולאם מורה, היא זוכרת ילדות שלווה ויפה - עד שהנאצים הגיעו, בשלב מאוחר של מלחמת העולם השנייה.

במארס 1944 נכנסו כוחות גרמניים להונגריה, ובתוך שבועות רוכזו יהודי סובוטיצה בגטו. "היו בעיר שתי חנויות אופטיקה, שתיהן בבעלות יהודים. הנאצים אפשרו לאבא שלי לצאת בכל יום כדי לפתוח את החנות".

ביוני 1944 פשטו אנשי כוחות אס.אס גרמניים על הגטו המקומי, ואלפים נשלחו ברכבות לאושוויץ שבפולין. קרמלה שחזרה את היום הזה כל כך הרבה פעמים בחייה. "הייתי בת 4 ועשרה חודשים. נשמעה דפיקה בדלת, ואמא שלי אמרה לי בלחש: 'את חייבת להיות בשקט, אנחנו בורחות'. אני לא יודעת מאיפה היה לה האומץ לקחת אותי דרך החצר האחורית ולפסוע איתי יד ביד אל מחוץ לגטו".

היא מספרת שתחילה הביאה אותה אמה לרופא עיניים שהיה חבר של המשפחה, ד"ר איבו שרצר. הרופא, שהיה קתולי אדוק שתמך במנזר מקומי, הביא את קרמלה הקטנה לנזירות, ובראשן אישה בשם מטילדה גוריאנץ, שהסכימו לקבל את הילדה לחיקן תוך שהן נוטלות על עצמן סיכון חיים ממשי. "אני זוכרת שראיתי את אמא שלי יוצאת מהמנזר, וצעקתי אחריה: 'אמא שאוהבת את הבת שלה לא משאירה אותה בידיים של זרים'".

חודשים ארוכים עברו עליה כיהודייה היחידה, וגם כילדה היחידה, במנזר. היא למדה בעל פה את כל המנהגים והמזמורים, כדי לא לעורר חשד, "אבל לא שכחתי לרגע שאני יהודייה". אחרי המלחמה אמה שיחדה שליחים שיביאו אותה אליה, לבודפשט.

לאביה, לאצי, לא היה אותו גורל. ביום הפשיטה על הגטו, בזמן שקרמלה ואמה היו במנוסה, הוא עלה לרכבת לאושוויץ, ושם נרצח. הוא היה בן 34. "אבא שלי היה אדם משכיל ואופטימיסט חסר תקנה. הוא לא האמין שהגרמנים מסוגלים לדבר כזה. אחרי המלחמה הגיעו אלינו עדויות שלפיהן כשהוא הגיע לאושוויץ וחילקו את הגברים, הוא ניגש לאחד הנאצים והציע את עצמו כמי שמדבר גרמנית וכמומחה עיניים. החייל שמע את זה והעביר אותו לתור של מי שהלכו לתאי הגזים. הרבה פעמים כעסתי עליו. אם הוא לא היה מדבר, אולי הוא היה ניצל".

לחיות עם חרדה בסיסית

כשהיא בגרה, קרמלה למדה באוניברסיטת ז'נבה בשווייץ והפכה לעובדת סוציאלית קלינית ולמטפלת זוגית. במהלך הלימודים הכירה את בן זוגה לחיים, רוי וולדמן, פסיכיאטר שעימו חיה 60 שנה עד שהלך לעולמו, לפני שלוש שנים. "גדלתי לאמא שורדת שואה ולאבא פסיכיאטר - פלא שאני מתפקד בכלל", אומר ג'ואל בחיוך מר. "אף פעם לא מאוחר להפסיק לתפקד", עונה לו קרמלה.

גם היום, היא מדגישה, הזיכרון של ימי המלחמה לא מתקהה. "זה משהו שנשאר איתך לכל החיים", היא אומרת, אך מתעקשת לא לתת לטראומה להגדיר אותה. במשך שנים היא לא סיפרה על מה שעברה, גם לא לילדיה. "הם לא היו צריכים לשמוע את זה. גם לא רציתי שירחמו עלי. היו לי גם חיים טובים. הייתי ילדה אהובה, גם לפני המלחמה וגם אחריה. אני לא מסתובבת בעולם בתחושת קורבן".

ג'ואל, לעומת זאת, מתאר ילדות שבה הסיפור היה נוכח - גם אם לא נאמר במילים. "זה לא קל לגדול כבן לשורדת שואה, זה חלק ממני. קודם כל, היא היתה מכריחה אותי לאכול. חוץ מזה, בתור ילד, חשבתי שזה נורמלי שעל קיר בבית יהודי תלויה תמונה של נזירה. וברצינות, יש בי חרדה בסיסית, מתח שלא עוזב. פעם חשבתי שזה עניין של אופי, כיום אני מבין שזה מוטמע בדנ"א שלי, בהיותי דור שני לשואה".

קרמלה לא מתרשמת מההסברים. "הוא סתם מתלונן", היא קוטעת אותו, ולא בפעם הראשונה. "יש לו שתי רגליים, הוא יכול ללכת. מה הוא רוצה ממני?" ג'ואל לא באמת מתווכח. "זה בדיוק העניין", הוא אומר, "אצל אמא שלי אין מקום לרחמים עצמיים או לבולשיט. היא לימדה את הילדים שלי את כל הקללות שהם מכירים".

לבנות חיים מחדש

ג'ואל לא תמיד ניהל קריירה כה צמודה לאמו. הוא בן 56, גר במיאמי, לא רחוק ממנה, עם אשתו ושלושת ילדיהם. הוא עיתונאי טלוויזיה אמריקני ותיק שעבד בתחנות חדשות מרכזיות, ובהן גם פוקס ניוז. הפודקאסט "Surviving the Survivor" נולד כמעט במקרה, בתקופת הקורונה. ג'ואל החל להעלות שיחות וניתוחים של פרשות פליליות בולטות מביתו, ובשלב מוקדם הצטרפה אליו קרמלה, תחילה כאורחת מזדמנת ובהמשך כחלק בלתי נפרד מהפורמט.

מה שהתחיל כניסוי ביתי הפך בהדרגה לפודקאסט פעיל, שנעימת הפתיחה שלו היא וריאציית רוק של השיר "הבה נגילה", עם שידורים תכופים וקהילה נאמנה של מאזינים שחוזרים אליו מדי יום. בין הפרשות הבולטות שהם סיקרו בהרחבה ניתן למצוא את רצח הסטודנטים באיידהו, רצח בנות משפחת וואטס בידי אביהן והרצח של דן מארקל בהזמנת חמותו - אירוע יוצא דופן גם במונחים של פשע בארה"ב, בכיכובה של משפחה יהודית.

הפודקאסט בנוי כפאנל שמפרק בזמן אמת פרשות רצח מתוקשרות. העבר העיתונאי של ג'ואל מספק לו יכולת להביא מרואיינים מהשורה הראשונה, אבל הלב של האירוע הוא בכלל הדינמיקה בין הבן לבין האם: ג'ואל יושב באולפן ביתי, לחוץ, שואל שאלות, וקרמלה - במבטא שמזכיר את זה של ד"ר רות וסטהיימר ומבט חודר - חותכת הכל במשפט אחד שמפיל את האולפן.

ברגעים קיצוניים היא פשוט קוטעת דיונים מקצועיים באמצע כדי להגיד מה היא חושבת על הרוצח, ומתעקשת שוב ושוב להחזיר את השיחה לשאלה הפשוטה - מה מניע בני אדם לבצע מעשים קיצוניים ורעים כל כך. השילוב הזה, בין ניתוחים רציניים לאנרגיה פרועה ולא צפויה, הוא מה שהפך את הפודקאסט לבולט כל כך בז'אנר.

אמא, בן ומיקרופון

מהשיחה עם ג'ואל וקרמלה עולה תמונה ברורה של מה שמניע אותם: שניהם כנים עד כאב לגבי מה שעובר עליהם, אבל זה בדרך כלל מלווה בקריצה, בעקיצה או סתם בהומור שחור טוב. רק דבר אחד מוציא מקארם את הציניות ומביא אותה לדמעות: כשמדברים איתה על מדינת ישראל.

"יש לי שלושה ילדים: ג'ואל, בתי ארדן, וישראל. בתחילת שנות ה־70 ניסינו לעשות עלייה. את מלחמת יום כיפור עברנו בארץ. אני רציתי להישאר, אבל בעלי, רוי, חשש שלא נצליח להסתדר שם כלכלית. זאת היתה התקופה היחידה בכל שנות הנישואים שלנו שהיתה לנו מחלוקת. היום אני מקפידה להגיע לישראל פעמיים בשנה למשך שלושה חודשים".

כמו הרבה שורדי שואה, קרמלה מתגאה בשושלת שהקימה, למרות הכל. "יש לי שמונה נכדים, שלוש מהם חיות בישראל, ובני הזוג של שתיים מהן משרתים עכשיו בלבנון, כך שאני לא בדיוק האמריקנית שיושבת במיאמי ומנותקת ממה שקורה. אבל אני מאמינה בכוחה של ישראל. אני אופטימית".

ג'ואל: "היום, בעיקר דרך הרשתות החברתיות, אנחנו רואים תופעות של אנטישמיות כמו שלא ראינו מאז מלחמת העולם השנייה. גם כאן, בארה"ב. אמי חוותה את זה, כך שזה לא מפתיע אותה. אותי זה הפך גאה יותר להיות יהודי".

את העובדה ששניהם מביאים את הסיפור של העם היהודי לאלפים בפודקאסט שלהם כמעט מדי יום, היא מייחסת דווקא לג'ואל: "הוא הפך אותי למה שאני. הוא תמיד מציג אותי כמנחת הפודקאסט הכי מבוגרת בארה"ב, והוא אפילו לא בדק את זה". ג'ואל: "טוב, אני אדייק - היא מנחת הפודקאסט מסוג true crime שהיא גם שורדת שואה הכי מבוגרת".