בחודש מרץ 1946 הפך אולם 600 בהיכל הצדק של נירנברג לאחד המקומות המצולמים ביותר בעולם, אך גם אחד הטעונים שבהם. העיר, שרק עשור קודם לכן רעדה תחת מגפיהם של מאות אלפי נאצים במצעדי הענק של היטלר, הפכה לזירת הדין המרכזית של המאה העשרים. על ספסל הנאשמים ישבו מי שהיו פעם בעיני מיליונים אלוהים-אדם: הרמן גרינג, יואכים פון ריבנטרופ ורודולף הס. שם, בתוך האולם המצועצע והקר, הם נראו כצל של עצמם, מנסים להיאחז בטיעון שהפך מאז לקלישאה המשפטית המושמצת ביותר בהיסטוריה: "רק מילאתי פקודות".
אבל מאחורי הדרמה בבית המשפט הסתתרה פוליטיקה בינלאומית צינית, ריחוק פיזי של פקידים שגבל בחוסר רגישות מזעזע ותובנה אחת שחלחלה רק באיחור: השואה, האירוע חסר התקדים של רצח מתועש, בקושי נכחה באולם. שמונים שנה אחרי שהמשפטים הגיעו לישורת האחרונה שלהם, ניסינו להבין באמצעות שלושה מהחוקרים המובילים בתחום איך האירוע בנירנברג עיצב את המצפון של המערב, ולמה הלקח שלו מהדהד היום חזק יותר מתמיד.
הדינמיקה המדינית: צדק או אינטרסים?
למרות שנדמה לנו כיום שהענשת הפושעים הנאצים הייתה צעד מובן מאליו, המציאות ההיסטורית הייתה מורכבת וקרה הרבה יותר. פרופ' אריק כוכבי, פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת חיפה ומחבר הספר "נירנברג: משפט ופוליטיקה", חוקר כבר שנים את הדינמיקה המדינית שהובילה להקמת הטריבונל. התמונה שהוא מצייר אינה של אבירי צדק, אלא של פוליטיקאים שנגררו לאירוע כמעט בעל כורחם.
"הענשת פושעי מלחמה לא נחשבה על ידי האמריקנים והבריטים כאחת המטרות העיקריות לתקופה שלאחר המלחמה", קובע כוכבי בנחרצות, "גם לאחר שהתבררו מעשי הזוועה שביצעו הגרמנים באזורים שכבשו, שתי מעצמות המערב העדיפו לדחות את העיסוק בנושא עד לאחר סיום המלחמה ואז לפעול בהתאם לנסיבות שישררו באותו זמן".
לדברי כוכבי, מה שגרר את הממשלים של המדינות הגדולות בעולם לעסוק בנושא בשיא הלחימה לא היה רק צו מצפוני, אלא גם לחצים פוליטיים וציבוריים כבדים. הוא מצביע על שלושה גורמים מרכזיים שעיצבו את המדיניות: פוליטיקה פנימית, שיקולים גיאופוליטיים לעיצוב העולם שאחרי המלחמה והיבט פסיכולוגי מטריד של ריחוק: "אזרחים בריטים ואמריקנים לא נחשפו ישירות לאימי הכיבוש הגרמני.
הריחוק הפיזי של פקידי הממשל בלונדון ובוושינגטון מזירת הפשע יצר גם ריחוק נפשי. רבים מאלה שטיפלו בבעיה הפגינו חוסר רגישות לסבל שהיה מנת חלקם של העמים שהיו נתונים לשלטון הגרמני. מבחינתם של אותם פקידים, פשעי המלחמה היו היבט נוסף של המלחמה, ובוודאי לא אחד החשובים שבהם".
הקרב על אופי המשפט: בריטניה מול ארה"ב
גם המגעים עם הסובייטים בנושא הענישה היו רחוקים משיתוף פעולה אידיאלי. כוכבי חושף כי אלו היו בעיקר מסווה להעברת מסרים תקיפים ולהפגנת כוח. "הסובייטים לא נתנו אמון בכנות תביעתן של בעלות בריתם להטיל עונשים כבדים על הגרמנים, והם לא נזקקו לשיתוף הפעולה או ההסכמה של המערב כדי להעניש את הפושעים שתפסו. בסופו של דבר, האמריקנים הם אלו שנתנו את הטון פשוט כי הם היו המנצחים הדומיננטיים".
אריק כוכבי: "בהתחלה הבריטים וגם הסובייטים, ובמיוחד סטלין, רצו להוציא להורג במהירות את הצמרת הנאצית ללא משפט כלל. הם חששו שהליך משפטי ארוך ייתן לנאצים במה לתעמולה נוספת. רק הלחץ האמריקני הבלתי מתפשר כפה את הקמתו של הטריבונל"
הוא מוסיף פרט דרמטי על הניסיון הבריטי לקצר תהליכים: "הבריטים בהתחלה רצו, וגם הסובייטים ובמיוחד סטלין, להוציא להורג במהירות את הצמרת הנאצית ללא משפט כלל. הם חששו שהליך משפטי ארוך ייתן לנאצים במה לתעמולה נוספת. רק הלחץ האמריקני הבלתי מתפשר כפה את הקמתו של הטריבונל. האמריקנים ראו במשפט כלי פדגוגי שנועד לחנך את העם הגרמני ואת העולם כולו על פשעי המשטר הקודם, בעוד שאר המעצמות ראו בו בעיקר נטל בירוקרטי שהן נאלצו לשאת".
לצד הרצון בענישה, כוכבי מצביע על חשש עמוק שליווה את המשפטנים במערב: יצירת תקדים שעלול להפוך לחרב פיפיות. "היה חשש אמיתי שקביעת סטנדרטים חדשים של 'פשעים נגד השלום' או ענישה על הפצצות אוכלוסייה אזרחית תופנה בעתיד כלפי המנצחים עצמם. האמריקנים והבריטים רצו צדק, אבל כזה שיהיה מוגבל למקרה הגרמני. הם נזהרו מאוד לא לבסס חוקים גלובליים שעלולים להגביל את חופש הפעולה הצבאי שלהם בעימותים עתידיים. בנירנברג נולד המתח שקיים עד היום בין הרצון להשליט חוק בינלאומי לבין הרצון של מעצמות לשמור על הריבונות שלהן מעל לחוק".
המצלמה כעדה ראשית: המהפכה הוויזואלית
בזמן שהפוליטיקאים התקוטטו מאחורי הקלעים, בתוך האולם בנירנברג התרחשה מהפכה תרבותית ותודעתית. פרופ' איבון קוזלובסקי גולן מאוניברסיטת חיפה, היסטוריונית וחוקרת מדיה, מסבירה כי נירנברג היה הרגע שבו המדיום המצולם שינה את תפקידו בהיסטוריה.
"אני התמחיתי במשפטי נירנברג דרך העיצוב הוויזואלי שלהם", מספרת קוזלובסקי גולן, "סרטי נירנברג הם אלו שעיצבו את תודעת השואה של המערב. זה לא היה רק תיעוד לחדשות, אלא כלי משפטי ממעלה ראשונה". היה זה לדבריה השופט רוברט ג'קסון, התובע הראשי במשפט, שהתעקש על הליך משפטי מתועד, מסודר ופומבי. "ג'קסון הבין שזה לא יכול להיות רק 'צדק של מנצחים'", היא מסבירה. "הוא רצה להשאיר מורשת לדורות. הם לא היו נאיביים. הם ידעו שיהיו עוד מקרים כאלו בהיסטוריה וצריך לבסס יסודות משפטיים מוצקם. המשפטים קבעו שיחידים, גם אם מדובר בראשי מדינות, אחראים באופן אישי לפשעים בינלאומיים ולא ניתן להתחמק מאחריות בטענה של ציות לפקודות".
ההשפעה חרגה מהמשפט הפלילי. "קוד נירנברג", שנוצר בעקבות משפט הרופאים, הציב עקרונות יסוד לאתיקה רפואית המבוססים על הסכמה מדעת. "כל ניסוי רפואי או טיפול שאנו עוברים היום חב את עקרונותיו לאותו אולם", אומרת קוזלובסקי גולן. עם זאת, היא חושפת מתח שנמשך עד היום: "אמריקה לא חתומה על אמנת בית הדין הבינלאומי (ICC) שהוקם בעקבות המשפטים. האמריקאים טוענים שהמשתתפים מגיעים ממדינות טוטליטריות בעצמם ולכן לא יכולים להתנהל כפי שמצופה מהם".
קוזלובסקי גולן מדגישה כי הבחירה האמריקנית להסתמך על סרטים שצולמו במחנות המשוחררים הייתה הימור משפטי נועז. עד אז, סרטים נחשבו לבידור להמונים, לא לראיות קבילות בבית משפט. לדבריה "המראה של גופות נערמות באולם המוחשך מול עיניהם המושפלות של הנאשמים יצר הלם ויזואלי ששום עדות מילולית לא יכלה להשתוות אליו. הקולנוע הפך ל'כותב' של ההיסטוריה, כשהוא מקבע בתודעה את המראות שאיש לא יוכל להכחיש בעתיד".
השואה בצל: העדר הקול היהודי
כשניגשים לפן היהודי של המשפטים, הטון משתנה. פרופ' חנה יבלונקה, ההיסטוריונית הראשית של בית לוחמי הגטאות, פותחת את דבריה בכעס גלוי המהדהד גם את המציאות הנוכחית. "אני בעיקר כועסת, כי יש לי תחושה שמרמים אותנו כל הזמן", היא אומרת בפתח שיחתנו ומתייחסת למציאות הישראלית המורכבת שבה אנחנו חיים כיום. "אמרו לנו שחיזבאללה סגר את הדלת... והנה המציאות".
חנה יבלונקה: "הדיון לא נסב על קבוצות אתניות חסרות מדינה. התפיסה היתה שהיהודים הם פשוט חלק ממיליוני הקורבנות הכלליים, והייחודיות של הפתרון הסופי טבעה בתוך ים נתונים סטטיסטיים יבשים"
אבל הכעס של יבלונקה מופנה גם כלפי הזיכרון ההיסטורי של נירנברג. "משפטי נירנברג לא עסקו כמעט בשואה בכלל", היא קובעת, "ב-1945 בקושי הבינו בכלל שהייתה שואה. לא הייתה הבנה בכלל של מהו האירוע הזה. לכן לא נתנו לעדים יהודים לדבר במשפט חוץ ממתי שבאמת לא הייתה ברירה".
יבלונקה מסבירה שהשואה הייתה אירוע חסר תקדים של רצח מתועש נגד עם שלא היה לו שום סכסוך טריטוריאלי עם התוקף. "היהודים היו פטריוטים גרמנים. אהבו את גרמניה אהבת 'מולדת ליבנו'. כשמדברים פה בארץ על סכסוך של חלקת אדמה של 100 שנה, יש 'סיבה' לשנוא אחד את השני. אבל מה עשו היהודים לגרמנים? העולם לא תפס את זה".
גם בישראל הצעירה לקח זמן לעכל את המידע. "אחרי שקמה המדינה לקח שנים עד שישראלים הבינו את השואה", היא מודה, "זה קרה אולי רק אחרי משפט אייכמן. מה שכן, נירנברג חשף חומר דוקומנטרי עצום שמהם נולדו המחקרים החשובים. אולי זה היה בזכות ההחלטה של ג'קסון להסתמך על מסמכים גרמניים מקוריים". יבלונקה מציינת כי בתוך הררי המסמכים הללו, "שמו של אייכמן נשמע כמה פעמים פעם ראשונה במשפט".
ההדרה של העדות היהודית הייתה כה עמוקה, שיבלונקה מזכירה בכאב כי מתוך מאות עדים, רק יהודים ספורים זכו לעלות לדוכן. "הדיון נסוב סביב פשעים נגד השלום ופשעי מלחמה - קטגוריות שנועדו להגן על ריבונות של מדינות, ולא על קבוצות אתניות חסרות מדינה. התפיסה הייתה שהיהודים הם פשוט חלק ממיליוני הקורבנות הכלליים של המלחמה, והייחודיות של הפתרון הסופי טבעה בתוך ים של נתונים סטטיסטיים יבשים על אבדות צבאיות ואזרחיות".
היהודי כאובייקט: גבורה בעיני הרוצחים
בניסיון להעמיק בנושא היעדרות השואה מן המשפט מצביעה פרופ' יבלונקה על אחת הנקודות המטלטלות ביותר, והיא העובדה שהיהודים בנירנברג לא היו סובייקט, אלא אובייקט אפור וחסר פנים. "כל אחד מהצוותים - הרוסי, הצרפתי והאמריקני - יכול היה להביא עדים", היא מסבירה, "אבל גם כשדובר ביהודים והייתה עדות לגביהם, זה כמעט אף פעם לא היה מפיו של יהודי".
כדוגמה קיצונית היא מביאה את עדותה של מארי קלוד ואיאן-קוטורייה, אסירה פוליטית צרפתייה שתיארה את הזוועות באושוויץ. "היא תיארה איך ראתה את היהודים מגיעים לאושוויץ והולכים בטורים לתאי הגזים. זו עדת ראייה שלא משמיעה את קול הקורבנות; היא מתארת המונים של פנים ללא שם, ללא זהות, דמויות אפורות המשתרכות בדרך למותן. כשמדברים על הראייה היהודית כ'צאן לטבח', זה נולד בגלל עדויות כאלה. אתה לא שומע את קולו של היהודי, אתה לא יודע אם מישהו ירד על ברכיו והתחנן על חייו. פתאום אי אפשר להזדהות עם משהו אמורפי כזה שאין לו קול".
עיוות נוסף התרחש בתיאור הגבורה היהודית. יבלונקה מציינת כיצד סופר סיפורו של מרד גטו וורשה באולם הדיונים: "המרד לא סופר מפי הלוחמים. הביאו למשפט את הדו"חות של הגנרל הנאצי יורגן שטרופ. הוא קרא לזה 'טרור של בנדיטים' ותיאר איך הוא 'ניקה את הגטו ממובלעות טרוריסטיות'. וזה מה שהקהל שמע - שבמקום המרד הראשון וההיסטורי של יהודים נגד הנאצים, מדובר בפעילות של 'בנדיטים'. באחד האירועים המסוקרים ביותר במאה העשרים, הלוחמים היהודים הפכו לפושעים בדו"ח הגרמני".
ההשפעה של המשפט חלחלה עמוק גם לכתיבת ההיסטוריה. יבלונקה מזכירה את ספרו החלוצי של ראול הילברג, "השמדת יהודי אירופה", שנחשב לאבן יסוד בחקר השואה. "הילברג הוצב במשפט כאחראי על הארכיון כדי לבנות את כתב התביעה. כשהוא כתב את ההיסטוריוגרפיה הראשונה של השואה, הוא התעקש להתבסס אך ורק על המסמכים הגרמניים מהמשפט. התוצאה הייתה שגם ההיסטוריה החלוצית, שנכתבה בידי יהודי, לא הביאה את הקולות היהודיים. היא נכתבה מתוך הניירות של הרוצחים".
נירנברג כסמל: בועה של דין בתוך חורבן
הבחירה בנירנברג כמיקום למשפט לא הייתה מקרית. נירנברג הייתה עיר המצעדים הנאציים, המקום שבו המפלגה הציגה לראווה את עוצמתה המבהילה. שם גם חוקקו ב-1935 חוקי הגזע ("חוקי נירנברג") שהפכו את היהודים לאזרחים סוג ב' וסללו את הדרך להשמדה.
להפוך את המקום הזה לזירת המשפט הייתה אמירה של הפלת הרייך השלישי ויצירת סדר עולמי חדש. "זה היה ניסיון לשפוט את ההנהגה ולא את המדינה כולה", מציינת קוזלובסקי גולן, ומציינת כי זו הסיבה שאנחנו מדברים היום על "נאצים" ולא על "גרמנים" כקולקטיב פושע - הבחנה משפטית שנועדה לאפשר לגרמניה להשתקם כדמוקרטיה ביום שאחרי.
אולם, כפי שמזכירה יבלונקה, למעצמות היו אינטרסים משלהן. האמריקנים היו צריכים להסביר לדעת הקהל בבית למה הם שלחו חיילים למות באירופה כשגרמניה לא פגעה באדמת ארה"ב (פרל הרבור היה אירוע יפני). המשפט והחשיפה הוויזואלית של הזוועות שימשו כהצדקה מוסרית בדיעבד ליציאה למלחמה. "האמריקנים היו צריכים להסביר למה הם שם, והמשפט סיפק להם את התשובה הזו", אומרת יבלונקה.
קוזלובסקי גולן מצביעה על ניגוד מטלטל: "הבחירה בנירנברג נבעה גם מסיבה פרוזאית: זה היה אחד המבנים היחידים בגרמניה המופצצת שנותר עומד על תלו, ושהיה צמוד אליו בית כלא מבוצר. המשפט התנהל בתוך עיר שהייתה חרבה לחלוטין סביב היכל הצדק, מה שהעצים את הניגוד בין החוק המהודר שבתוך האולם לבין הכאוס המוחלט שבחוץ. הנאשמים הובלו מדי יום דרך מסדרון תת-קרקעי ישירות מהכלא לאולם, במה שהפך למעין בועה סטרילית של דין בתוך עולם של הריסות".
המורשת: משפט בינלאומי ומוסר אנושי
אחד ההישגים המשמעותיים של המשפט, כפי שמציינת יבלונקה, היה הדין הראשון בהיסטוריה על "ציות לפקודה מגבוה". כאן הונחו היסודות למושג "פקודה בלתי חוקית בעליל". בתי המשפט בנירנברג קבעו כי האחריות המוסרית של הפרט אינה מתבטלת כשהוא לובש מדים או ממלא הוראות מהשלטון.
"זה היה טריבונל בינלאומי ראשון בהיסטוריה," מסבירה יבלונקה. "הרוסים הגיעו עם אינטרסים משלהם, האנגלים משלהם, והאמריקנים משלהם. ועדיין, מתוך בליל האינטרסים הזה, נולד משהו חדש: ההבנה שאי אפשר לרצוח מיליונים ולהסתתר מאחורי הבירוקרטיה".
המהפכה המוסרית האמיתית, לדברי יבלונקה, הייתה בערעור על מושג הריבונות: "עד נירנברג, העולם האמין שמה שמדינה עושה לאזרחיה בתוך גבולותיה הוא עניינה הפרטי בלבד. נירנברג קבע תקדים עולמי לפיו המוסר האנושי גובר על הגבולות הלאומיים. זהו הרגע שבו הקהילה הבינלאומית העניקה לעצמה את הזכות להתערב בתוך 'הבית' של מדינה אחרת אם היא מבצעת פשעים מזעזעים, עקרון שמהווה עד היום את הסלע עליו נשען בית הדין הבינלאומי בהאג".
80 שנה חלפו. ב-2026, כשהאזעקות שוב החלו להישמע, הפעם במזרח התיכון, הלקחים של נירנברג נראים רלוונטיים מתמיד. הצדק הבינלאומי, האחריות האישית של מנהיגים, והחובה לתעד כל פרט ופרט כדי שהעולם לא יוכל לומר "לא ידעתי" - כל אלו נולדו באותו חורף קפדני בגרמניה.
המצפן של ההיסטוריה
"המשפט קבע את אבני היסוד של המשפט הבינלאומי", מסכמים החוקרים. פשעים נגד האנושות ופשעים נגד השלום הפכו ממושגים תיאורטיים למציאות משפטית מחייבת. למרות הכשלים, למרות האינטרסים של המעצמות ולמרות ההתעלמות הראשונית מהייחודיות היהודית, נירנברג הציב מראה מול פניה של האנושות. או כפי שקובעת יבלונקה בחריפות: "נירנברג היה הניסיון הראשון להבין מה בדיוק קרה ליהודים באירופה דרך המסמכים של הרוצחים עצמם. חוץ מהחשיפה של המון חומר - היה כאן ניסיון ראשון מסוגו. היום, כשאנחנו נאבקים על האמת שלנו, התיעוד והמסמכים של נירנברג הם המצפן שמוודא שההיסטוריה לא תימחק".
למרות ההצלחה המשפטית, הסיום של נירנברג הותיר טעם מר של החמצה. ככל שהתקרבה "המלחמה הקרה", המעצמות איבדו עניין במרדף אחרי פושעים נאצים זוטרים לטובת המאבק בקומוניזם, ורבים מהם חמקו מעונש או השתלבו מחדש בחיים בגרמניה. עם זאת, גזרי הדין של הצמרת היו נוקבים.
איבון קוזלובסקי-גולן: "דרך הסרטונים המראה של גופות נערמות מול עיניהם המושפלות של הנאשמים יצר הלם ויזואלי ששום עדות מילולית לא יכלה להתשתוות אליו. הקולנוע הפך ל'כותב' של ההיסטוריה, כשהוא מקבע בתודעה את המראות שאיש לא יוכל להכחיש"
מתוך 22 הנאשמים בטריבונל הראשון, 12 נידונו למוות בתלייה. הבכיר שבהם, הרמן גרינג (מפקד הלופטוואפה ויורשו המיועד של היטלר), התאבד בתאו באמצעות כמוסת ציאניד שעות לפני ביצוע גזר הדין. נאשמים כמו יואכים פון ריבנטרופ (שר החוץ), וילהלם קייטל (ראש המפקדה העליונה של הוורמאכט) וארנסט קלטנברונר (ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך), הוצאו להורג ב-16 באוקטובר 1946. שלושה נידונו למאסר עולם, בהם רודולף הס (סגנו של היטלר בעבר), וארבעה נוספים, ובהם אלברט שפר (שר החימוש), נידונו לתקופות מאסר ממושכות. שלושה זוכו מכל אשמה, ביניהם היאלמאר שאכט (שר הכלכלה לשעבר). עונשים אלו ערפו את ראשו של הרייך השלישי, אך הותירו את "גוף" המכונה הנאצית להשתלב מחדש בגרמניה.
הצדק של נירנברג, מסכם כוכבי, היה אמנם רגעי ומוגבל לצמרת, אך המורשת שהשאיר - ההבנה שאין מקום בטוח לפושעי מלחמה - היא זו ששומרת עלינו דרוכים גם שמונה עשורים לאחר מכן, בעיצומה של מערכה נוספת על קיומנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו