בגיל 95, קרול פילה־ברינגולץ, שורד שואה ששרד את אושוויץ וצעדות המוות קיבל החלטה יוצאת דופן: לעלות לישראל ולבחור לסיים את חייו במדינה היהודית היחידה בעולם.
מצעד החיים 2025 באושוויץ // צילום: קונטקט
קרול שמח כמעט כל הזמן. כשהוא מוקף עולים חדשים צעירים מצרפת, הוא זורח ממש. להם הוא מוכן לספר את סיפור ההישרדות שלו בשואה, לאחר ששנים סירב לעשות זאת, כי זה העציב אותו מדי. הוא גם דחה הצעות מכובדות לתעד את סיפורו בסרטים וספרים. אבל עכשיו הוא כאן, בארץ.
הוא צעיר בן 95, אישתו המטופחת ניקול בת ה 86 לצדו. הם עלו לפני שלוש שנים מקאן, וחברו לבנם ולנכדותיהם שגרים בארץ. "אני רוצה להגיד בראבו לצעירים שהחליטו לעשות עליה בזמן מלחמה". הוא מצהיר בפני ארבעת העולים: אסתר בנישו (23) ונועה אזרואל (27) שהגיעו מפריז לפני חצי שנה, ר' (21) הצרפתיה שהגיעה משנתיים לימודי אומנות בבלגיה וא' (23) שהגיע מפריז. הסיבה ששני העולים האחרונים מצוינים רק באות היא שהם מתגייסים בימים אלה לצה"ל.
ששת העולים הגיעו ארצה בסיוע הסוכנות היהודית, כל אחד עם סיפור חיים אחר, אך מתוך חיבור עמוק לישראל. מאז שבעה באוקטובר עלו ארצה למעלה מ־60 אלף עולים חדשים, כשליש מהם צעירים בגילאי 35-18.על פי נתוני הסוכנות היהודית, מאז פרוץ מבצע שאגת הארי, כ-2,000 יהודים נוספים מרחבי העולם כבר פתחו תיקי עלייה ומבקשים לעלות ארצה.
נחזור לקרול. הוא נולד בפולין ב 1931. הוא חווה את עליית הנאציזם, את חטיפתו של אביו, את איסוף יהודי העיירה, את הרגע בו אימו אמרה לחמשת ילדיה שהיא לא יכולה להגן עליהם עוד ושיברחו. קרול תפס את ידה של אחותו, זיהה רגע של הסחת דעת אצל השומרים - והם נמלטו. "מאותו הרגע - היינו לבד בעולם. אחותי לא רצתה להקשיב לי לאן ללכת ונתפסה. פעלתי מתוך אינטואיציה. כאילו יש לי רדאר בראש לאיזה כיוון ללכת".
קרול בן 13, לבד. הוא חוזר לגטו ומגורש לאושוויץ. כשהגיע לקצין שעשה את הסלקציה, התעקש שהוא כשיר לעבודה עד שהקצין השתכנע. הוא הבין שחייו ניצלו.
באותו רגע החלו 17 חודשי אימה, בהם עבר ארבעה מחנות, בלי הורים, ברעב, קור והתעללות. כשהוא מספר לצעירים על מסכת ההתעללויות שעבר, עיניהם מתמלאות דמעות. "אבל היו חברים שעזרו לי, שעשו בשבילי כל מה שיכלו. כשהאמריקאים שחררו אותי רציתי אקדח שאוכל להרוג את כל הנאצים, זה היה מאוד קשה".
"אחרי השחרור חשבתי להתאבד כי איבדתי את טעם החיים, אבל החזקתי את עצמי. אמרתי לעצמי - הייתי חזק במחנה, אתה צריך להיות חזק גם בחוץ". קרול מצטרף לאמריקאים ומגיע איתם לצרפת. שם גדל, הקים משפחה וכל חייו חלם לעלות ארצה. היום הוא כאן עם המשפחה שלו והוא מאושר.
"היינו חמישה ילדים, שלוש בנות ושני בנים. אני היחיד ששרד. בשבילי, שיש לי משפחה זה משהו ענקי. אי אפשר לדמיין את זה, זה הכל בשבילי. אני חושב שאני חולם שיש לי משפחה ואני איתה בישראל, במדינה שלי".
ר' שמעה את סיפורו של קרול, והשיבה לו במסר בוטח: "זה מראה לנו שוב, עד כמה אנחנו צריכים את האדמה הזאת וזה נותן לנו עוד יותר כוח ללכת לצבא להגן עלינו ועליך ועל היהודים בכל העולם. אמרת שסבלת מזה שלא היה לך צבא להגן עליך. עכשיו אני וא' כאן בשביל להגן עליך. היום היהודים לא מסתתרים, הם יכולים להגן על עצמם. כשאני בממ"ד אני מגינה על עצמי, אני לא מסתתרת. אתה היית צריך להסתתר, אנחנו לא שורדים פה, אנחנו חיים".
בתגובה לדבריה השיב קרול בלהט: "אני חי בישראל! אני לא שורד! אנחנו חופשיים".
נועה, גם היא עולה מצרפת: "יש לך את המקום שלך פה כי אתה יותר ישראלי מהישראלים, מה שאני אוהבת את הישראלים זה שלמרות שכולם שונאים אותם, הם עדיין נלחמים בשביל לחיות. גם אתה, כולם רצו להרוג אותך ואתה נלחמת לשרוד. יש לך מנטליות של ישראלי".
במהלך השיחה ר' מבקשת לדעת האם הרגיש את אלוהים איתו בזמן השואה. קרול מספר שבתור לסלקציה באושוויץ, הרים את ידיו לשמיים ושאל את אלוהים איפה הוא. "לא היתה תשובה, לא היה אפילו הד. יום אחד ראיתי ערמה של גופות של יהודים חרדים. איך את יכולה לחשוב שאני אאמין כשאני רואה ערמות של רבנים? אבל אני יהודי במובן עמוק". קרול מתרגש מאוד, מוחה דמעה. בכדי להפיג את המועקה העולים הצעירים מספרים למה הגיעו לארץ.
"הגעתי לישראל בשביל לבנות את עצמי, להכיר את עצמי ולהתקרב אל מה שאני באמת". מספרת אסתר, ונועה אומרת "עליתי כדי לבנות את החיים שלי כאן, כי אין שם עתיד, אין זהות, זאת מדינה של מהגרים".
ר': "אף פעם לא הרגשתי שבצרפת או בבלגיה זה המקום שלי. כשגרתי שנתיים בבלגיה, חוויתי המון אנטישמיות וחוסר צדק. הייתי לבד ולא יכולתי להגן על עצמי. שם הייתי "היהודיה" ונמאס לי מזה. נמאס לי לא להגן על עצמי". ו-א' מוסיף את מניעיו לעליה: "אני לא חוויתי אנטישמיות, אבל לא הרגשתי שצרפת היא המקום שלי. הגעתי לחודש התנדבות בארץ והתאהבתי. זה נתן לי את החשק להגיע הנה ולחיות פה, אפילו להתגייס".
עוד מעט ר' וא' יקבלו מספר אישי. מספרו האישי של קרול צרוב על זרועו, אך מבחינתם ההבדל בין המספרים הוא הבדל של שמים וארץ.
ר': "בחרנו במספר הזה, בחרנו להגיע לצבא. זה מספר שמגדיל אותנו, לקרול יש מספר שהקטין אותו. אני גאה במספר הזה". היא פונה לקרול ושואלת אותו "מה היית רוצה שנזכור ממך ושנעשה בשבילך כשלא תהיה פה"?
קרול: "קחו את מה שטוב ממה שאמרתי. אנחנו מכבדים את הבחירה שלכם, להקריב את החיים שלכם בשביל שנחיה כאן. אני רוצה לרדת על הברכיים מולכם. אני לא מבקש מכם שום דבר. אני רק מספר לכם בשביל שתשמרו אפילו דבר אחד מהסיפור". הוא עונה בהתרגשות.
א' מבטיח שהם ישמרו דברים רבים. אסתר מספרת מה היא תיקח מהסיפור ששמעה. "הכוח להלחם. כשהכל מת מסביבך, אתה המשכת לחפש אור. אני רואה שזה אפשרי, אתה ההוכחה וזה כוח. אתה אויר חדש בשבילי". נועה מתרגשת שלילד בן ה 13, שהיה אמור למות בפולין, "היה כוח לחלום, לחיות, לבנות משפחה ולעלות לישראל. אתה עשית את זה כשהתחלת מאפס".
ר': "הסיפור שלך נותן לי כוח לשרת. כשהייתי בבלגיה נתנו לי מכות וקיללו אותי, ושם החלטתי לעשות צבא. מה שהכי נגע בי זה שסיפרת שהיית באושוויץ ולא יכולת להגן על עצמך, כך הרגשתי בבלגיה. כשאני פה אני ממשיכה את המלחמה שלך, ואני רוצה שהמלחמה הזאת לא תהיה לשווא ושתהיה פנסיונר מאושר". א' מוסיף "מה שנותן לי השראה זה הכוח של קרול לקום מכל הדברים הקשים שהוא עבר שוב ושוב".
קרול: "אני רוצה לבכות אבל אני לא אבכה. אתם צריכים אותי? אני צריך אתכם"!
את השיחה המרגשת קוטעת אזעקה. כולם יורדים למקלט וקרול פוצח בשיר בקול כל כך רם שכל הבניין שומע. עולה חדש בן 95, שבתוכו ילד יהודי בן 13, מוקף באהבה, שר "Happy days". איך אפשר שלא לבכות?
יו"ר הסוכנות היהודית, אלוף במיל' דורון אלמוג: “המפגש בין קרול, ששרד את התופת ובחר בגילו לעלות לישראל, לבין צעירים שבוחרים להתחיל כאן את חייהם הוא תמצית הסיפור היהודי. זהו חיבור בין עבר לעתיד. יחד הם ממשיכים לכתוב את סיפורו של העם היהודי ומעניקים השראה לכולנו. זוהי עדות חיה לכוח שלנו לבחור בחיים, לבחור בתקווה, ולבחור במקום הזה, יום יום. לקראת יום השואה, המפגש הזה מקבל משמעות עמוקה עוד יותר. הם אלו שמתווים עבורנו את הדרך. דרך של זהות, של שייכות ושל מחויבות לעתיד משותף כאן במדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו