נכד שלי. מתישהו תבוא לעולם, תתבגר, וביום שואה אקראי בעתיד - נגיד, בסביבות 2050 - תתפנה מעיסוקיך לקרוא את מה שכתבתי עכשיו.
אז קודם כל, אתה פה בגלל אבן. אבן אחת שנזרקה על הסוכה של סבא של סבתא שלך.
בשנת 1932, עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, ישבה משפחתו של אלתר חיים הניג בסוכה בעיר הנובר שבגרמניה. הם היו משפחה מבוססת, בעלי חברת רהיטים מצליחה. היטלר עוד לא תפס רשמית את המושכות, אבל רוחו כבר תפסה אוויר.
שלוות החג שלהם הופרה כשאבן הושלכה לתוך הסוכה לקול הקריאות "יהודים החוצה". בזמן שרבים בסביבתם העדיפו להאמין שמדובר באירוע חולף, אלתר חיים הבין באותו רגע שהאדמה תחתיהם בוערת. הוא דפק על שולחן הסוכה בגרמניה והכריז ״לשנה הבאה בירושלים״, והתכוון לכל מילה.
נבחרת הכותבים של "היום" | קראו עוד
- אריה דרעי בראיון: "המוסד היה אמון על תוכנית החלפת המשטר באיראן. זה לא קרה" | עמית סגל
- הסבב הבא בדרך: כאב הראש שאיתו נותרה ישראל אחרי המלחמה | יואב לימור
- בית המשפט הישראלי מציג: כך מרוקנים מתוכן מונח יסוד יהודי | עירית לינור
אחרי החג מכר את כל רכושו ועסקיו, ובתאריך הסמלי תשעה באב - יצא לבדו לארץ באונייה כדי להכשיר את הקרקע. אחר כך משך מחוץ לתופת את המשפחה של אשתו, פלוס 12 אחים ואחיות. ההחלטה האמיצה שלו לא להתעלם מסימני הדרך של המציאות ולעזוב את הנוחות האירופית לטובת הלא־נודע בארץ הפרימיטיבית ישראל הצילה את חייהם. קרוביו שחיכו ל״אישור מהרבי״ או האמינו ש״זה יעבור״ - נספו בשואה. אחד מהילדים שהיו שם בסוכה שנרגמה, אהרון הניג, הוא הסבא של סבתא שלך, שרון. אם לא האבן, כל השושלת הזאת לא היתה חיה היום, אלא היתה עוד מקבץ מילים ביד ושם.
והשנאה רק מחליפה צורה
נכד יקר. אני לא יודע איפה ימצא אותך המכתב הזה. אבל אני בעצם יודע טוב מאוד. במרחק הזמן כבר ברור ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו"; זהו תיאור מצב, לא איום ולא אפוקליפסה. זה כמו מזג אוויר: אפשר לאהוב, אפשר לא, עדיף להתלבש בהתאם.
מי יודע, אולי הסתיים הרגע סבב מלחמה שלישי עם טורקיה, אולי עם צפון קוריאה ואולי גרמניה התאסלמה סופית ויצאה למלחמה נגדנו, כי תחביבים לא מחליפים. אין משהו שנשמע לי לא הגיוני.
נכד שלי, יש עדיין צפירה ביום השואה 2050? או שרואים במשקפי גוגל הקרנה של תמונות ממלחמת העולם השנייה בשעה 11 בבוקר? בכל מקרה, איפה שלא תהיה ומה שלא תעשה, יש לי רק בקשה אחת קטנה אליך: אף פעם אל תזלזל במי שאומר שהוא רוצה להרוג אותך. אף פעם אל תחפש את הסיבות שלו, ואל תחשוב שתצליח להוציא לו את החשק.
והנה סיבה לדוגמה: הצוואה האחרונה של היטלר נכתבה בבונקר בברלין, ב־29 באפריל 1945. הוא היה גמור, יום לפני שהתאבד, מפעל המוות של חייו קרס. ועדיין, מה שהיה הכי חשוב לו לומר טרם עזב את העולם הוא טקסט מאלף: "לא אני ולא איש אחר בגרמניה רצינו במלחמה בשנת 1939; היא נכפתה עלינו אך ורק על ידי מדינאים בינלאומיים ממוצא יהודי או הפועלים למען אינטרסים יהודיים".
וכך השיק הצורר את הכלל הראשון: היהודים תמיד אשמים בטבח של עצמם. והוא המשיך לכלל השני: "מעל לכל אני מחייב את הנהגת האומה ואת העם לשמור בקפדנות על חוקי הגזע ולהתנגד ללא רחמים למרעיל העולמי של כל העמים - היהדות הבינלאומית". גם כשהוא עומד למות, מכותר, מפסיד - משימת חייו היא השמדת היהודים ה"רעילים". למה? בטח תשמע לכך הרבה סיבות, אז אתן לך את התשובה היעילה ביותר: ככה. תתמודד.
בוא נקפוץ קדימה בזמן, למה שקרה לנו ב־2023. אני מניח שבשבילך 7 באוקטובר הוא עוד יום שואה קומפקטי כזה משנות האלפיים: קצר, מהיר, אכזרי ומצולם. כשאני התעוררתי באותו שמחת תורה, לקחתי את האוטו ונסעתי לראשונה בחיי בשבת לחלץ את אחותי שהיתה בלוד.
היינו בטוחים שבעוד רגע יתחיל גם שם טבח. טעיתי במסקנה, אבל לא טעיתי בלוגיקה. מקווה שכשאתה קורא את זה, החזית הפנימית נשארה איום אמורפי, ולא עוד טבח שכבר התרחש. אבל תזכור שככה זה: לכל דור יש את האבן שלו. אנחנו הבלגנו על הרבה יותר מדי אבנים, וקיבלנו את הטבח הגדול בהיסטוריה של המדינה שלנו. אם למדנו או לא, זה כבר רק אתה יודע.
תלך ישר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה
אני כותב לך את המכתב הזה ערב יום השואה של 2026. אנחנו אחרי סבב נוסף מול איראן, חיזבאללה, תימן וחמאס. בטח כשתקרא את זה תחייך לעצמך במרירות איך התרגשתי מנקודת הזמן הזאת, כאילו יש לה משמעות דרמטית על ציר ההיסטוריה. האמת היא שאני יודע שאין לה. מה שחשוב הוא הציר עצמו. השרשרת חזקה מהחוליות, ואני יודע שאני חוליה.
נכד שלי, לפני כמה ימים קראנו בבית הכנסת את חזון העצמות היבשות מספר יחזקאל: "כֹּה אָמַר ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם... וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם".
זהו אולי המניפסט התנ"כי המשמעותי ביותר נגד הייאוש: מדינת ישראל היא מימוש חזון העצמות היבשות, וגם כשנראה שהכל מתייבש ומתפורר, הצמיחה בוא תבוא. אז לא, אל תחשוב לוותר לעולם על מדינה משלך, כזאת שכל מה שקורה בה זורם לך בעורקים. מדינה שאתה לא מסוגל לישון בה בלילה מבלי לשמוע את התוצאות של האירוויזיון, הבחירות או דני אבדיה (לפני שהוא נהיה מאמן הניקס) - אבל אתה ישן מצוין בלילה גם אם אתה מתעורר מאזעקות. כי המדינה הזאת היא המרחב המוגן היחיד האמיתי שלך.
ולעולם אל תחשוב שההגדה של פסח היא סיפור פולקלור מהעבר. לא רק בגלל הסיפור של הצלת היהודים, אלא בעיקר לנוכח המריבות המוזרות עם ההנהגה וה"געגועים" למצרים. לעולם אל תתרשם מהמחלוקות הפנימיות הנקודתיות של מי שלא מסוגל להביט בזום־אאוט על המציאות, ושלא מבין שיעטפו בהן את הדגים הווירטואליים של מחר. אל תשכח שגם במרד גטו ורשה היו מלחמות פנימיות תוך כדי המאבק בנאצים. זה מגוחך רגע אחרי, בעיניי זה מביך גם באותו הרגע.
והכי חשוב: לעולם אל תתייחס לאבן שמושלכת לסוכה כאל רק אבן. בכל דור ודור מישהו יזרוק עליך משהו וירצה לראות אם תבין את הרמז. אני סומך עליך: הרי אם לא היו לך גנים של שורדים, לא היית. באהבה, סבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו