"אני מסתובב בעולם עם טביעות האצבעות מהסטירה של אלוקים"

"טבח שמיני עצרת עורר את הקושי שלי באופן מאוד חזק", פותח נתן מאיר ששכל את אשתו, דפנה, לפני עשור. היא נרצחה בביתם בעתניאל, כשהגנה על אחד מילדי האומנה שלהם מפני מחבל שנכנס לביתם. "מחבלים שנכנסים הביתה ורוצחים זו לא המצאה של הנוחבות, זה כאן המון שנים. לפעמים אני מרגיש שנתנו לנו לצעוד לפני המחנה, כי עכשיו הטראומה הזאת היא המונית".

הטראומה של רצח לאומני שמתרחש בבית, הוא מסביר, נוראה במיוחד. "אני לא אוהב להשוות מוות למוות, גם מתאונת דרכים זה נורא, גם ממחלה זה נורא, לכל אחד יש את הנורא שלו. אבל כשמתבצע רצח לאומני בתוך הבית, לא רק בן המשפחה נפגע אלא גם המרחב האישי הבטוח. הבית נפגע אנושות. מה הסיכוי לחזור להאמין בבית? גם הבית נרצח".

נתן מבקש שלצד תמונה של דפנה הי"ד בעיתון, נשים גם תמונה של החיים החדשים שלו היום. החיים שלו הם לא רק עבר ולא רק הווה, הוא אומר, אלא האיזון ביניהם. אנחנו נפגשים בחדר הטיפול שלו בירושלים, מקום שבו הוא עובד עם אנשים שסובלים מתלות וצריכה של פורנוגרפיה. בשנים האחרונות הוא משקיע רבות בפיתוח תוכנית דיגיטלית שתיתן מענה לצורך רחב זה.

"כשיצא הספר על דפנה, 'מה יקרה אם אמות מחר בבוקר', אנשים אמרו לי 'וואוו, איזו חשיפה, כמה מרגש', ולי היתה תחושה שלכל הרוחות, אין לכם מושג. כל מילה שם אמת, אבל הוא אפילו לא קצה הקרחון ולא מספר מה באמת היה"

"לא ראיתי את עצמי נפגע טרור כי לא התאמתי להגדרות של הביטוח הלאומי, ולאחרונה הבנתי שהן לא קובעות אם נפגעתי באמת או לא, אבל אני סוחב את הטרור הזה בכל יום על הגב. הפיגוע ממשיך, הוא לא נגמר לפני עשר שנים כשדפנה נרצחה. הוא בא לידי ביטוי בטריגרים המובְנים שכל פיגוע וכל סירנה מעוררת.

"אצל חלקנו זה זיכרון ואצל חלקנו זאת חרדה פעילה והתמודדות נפשית. חלקנו מתמודדי נפש במלוא מובן המילה בעקבות האירוע. היבט אחר הוא הקושי של הילדים שלי להתאהב, למשל. פתאום המשמעות של 'אהבה' היא להסכים לאבד".

שיח רווי רגשות עם הקב"ה

טריגר חזק במיוחד היה לפני חודשים מספר, בעסקת החטופים האחרונה, כשהמחבל שרצח את אשתו שוחרר. "זה חוסר אונים פסיכי", נתן מציין. "מצאתי את עצמי בתוך כמה דקות יושב מול ילד עם מוגבלות שכלית התפתחותית, שאמא שלו נרצחה לנגד עיניו כשהגנה עליו, ואני מספר לו שהמחבל משוחרר. אני אומר לו, כי הוא ישמע את זה מחברים או ממשפחה וכולם ידברו על זה. ואתה רואה את ההבנה הכל כך ילדית שלו אומרת את הדבר הכי פשוט בעולם: 'זה לא פייר. למה?'. יש בזה אכזריות בלתי נתפסת".

נתן נאנח, מודה שהוא לא אוהב למתוח ביקורת על המדינה, אבל תוהה למה נציגיה לא סיפרו את זה לו ולילדיו. "למה אתם חושבים שאבא אמור לספר את זה לילדים שלו?! ועוד משהו: כל הטלפונים שהיו אחרי הרצח, של הנשיא, הרב הראשי, ח"כים ושרים, רק הגדילו את חוסר האונים בדממה שהיתה אחרי שהמחבל שוחרר. רק הג'נטלמן של הפוליטיקה, בני גנץ, התקשר ואמר שהוא לא שוכח את המחיר שאנחנו משלמים. הוא עשה את זה כאדם, כי הוא יודע שיש כאן משפחה ששילמה מחיר בלתי נסבל. אבל חוץ ממנו - אף אחד".

"מצאתי את עצמי יושב מול ילד עם מוגבלות שאמא שלו נרצחה לנגד עיניו, ומספר לו שהמחבל שוחרר. ואתה רואה את ההבנה הכל כך ילדית שלו אומרת את הדבר הכי פשוט בעולם: 'זה לא פייר. למה?'. יש בזה אכזריות בלתי נתפסת"

על שחרור המחבל הוא למד מהתקשורת כמה שעות לפני השחרור עצמו. כך גם שמע על רצח אשתו. "ידעתי שהיא נפגעה וטסתי הביתה, ואז שמעתי ברדיו 'רצח בעתניאל'. זה הספיק לי כדי לברך 'ברוך דיין האמת'".

כשאני שואלת מאיפה זה בא, לברך את ה' כשאשתו נרצחת, הוא עונה שהשיח שלו עם בורא עולם הוא דבר חי. "אני מדבר איתו כנוכח, בתקשורת רוויית רגשות כמו כעס, כאב, הודיה, השתאות, געגוע, כמיהה. מבחינתי, להגיד לו 'ברוך דיין האמת' לא היה סוף פסוק. מייד המשכתי ואמרתי: 'אם באת לנסות אותי, לראות אם אני אמשיך לרוץ אחריך - חפש לך פראייר אחר'.

"אני לא מרגיש אשמה או חושב שמגיע לי עונש כזה. אני רק רואה את זה כסטירת לחי מצלצלת, ומסתובב בעולם עם טביעות האצבעות של אלוקים על הלחי. אני לא תמיד יודע מה זה אומר, אבל זה עוד משהו שנמצא בתקשורת שלי איתו. יש בתקשורת הזאת שאלות ולא תשובות, וככל שהשאלות חזקות, קשות ופחות מובנות, כך האמונה גדולה יותר. האמונה היא ההסכמה לחיות בפער הבלתי נסבל הזה".

מגדל של אור

מאז סטירת הלחי הזו, כלשונו, חייהם של בני  משפחת מאיר השתנו לחלוטין. הם עברו מעתניאל לירושלים - גם כי החיים במקום שבו התרחש הרצח היו קשים מדי, וגם כי הבירה משכה אותם. בעיני נתן, העיר משקפת אותו. "העיר שנבנתה סביב מקום שנחרב לפני 2,000 שנה, ממגנטת אותי ועוזרת לי לצוף בחיים, ביכולת שלה להחזיק את הנצח. זה המקום שבו אני מוצא את עצמי הכי אסוף".

שניים מארבעת ילדיהם הביולוגיים נישאו, ומבין שני ילדי האומנה (לשניהם צרכים מיוחדים נפשיים) אחד עדיין בבית והשני יצא לאחרונה. נתן עצמו נישא לפני שמונה שנים וחצי לזהר, ולהם שלוש בנות קטנות. "זהר היא הרבה־הרבה מהכוח שנמצא מאחורי מגדל האור שאנחנו בונים. היא מתמודדת עם כל כך הרבה כל השנים, ועדיין מכניסה המון כוחות לבית. הגיבורה הזאת נמצאת לצידי וזה הנס הכי גדול שקרה לי בחיים".

נתן מספר שלאחר שהודיעו על נישואיהם, הם שמעו תגובות מנוגדות. מצד אחד, מזוגות, ובעיקר אלמנות מלחמה, שנישואי זהר ונתן נתנו להם סוג של לגיטימציה להינשא. מצד שני, ביקורת ארסית כמו "הדם של אשתך עוד לא התקרר", "אתה לא יכול לחיות לבד?", "כנראה שזאת לא היתה אהבה כזאת גדולה, אם כבר אפשר להחליף אותה באחרת".

בדלים של זיכרונות

"בסדנת כתיבה שבה השתתפתי בבית 'אבי חי'", הוא אומר, "היינו צריכים באחד מהתרגילים להמשיך משפט: 'עוד מעט יום השנה'. לקחתי את המשפט וכתבתי בכתיבת רצף, בלי הרבה מודעות, ש'עוד מעט עשר שנים ואני לא ממש רוצה לספר עליה. אני בעיקר רוצה לגעת בלב ולהתגעגע'. במרחק הזמן, המילים מצמצמות את האור שהיה. ואני קנאי לרושם, לרוח, לאור שנותר, למרווח הזה שקשה להגדיר במילים.

"כששמעתי ברדיו 'רצח בעתניאל' זה הספיק לי כדי לברך 'ברוך דיין האמת', אבל מבחינתי זה לא היה סוף פסוק - ומייד המשכתי ואמרתי לבורא עולם: 'אם באת לנסות אותי, לראות אם אני אמשיך לרוץ אחריך - חפש לך פראייר אחר'"

"כמעט קשה לי לשמוע זיכרונות, כי זה תמיד נותן לי תחושה של פספוס. למשל, כשיצא הספר על דפנה, 'מה יקרה אם אמות מחר בבוקר', אנשים אמרו לי 'וואו, איזה ספר, איזו חשיפה, כמה מרגש', ולי היתה תחושה שלכל הרוחות, אין לכם מושג. לא כתוב בו כלום ממה שאירע. כל מילה שם אמת, אבל הוא אפילו לא קצה הקרחון. הוא לא מספר את מה שבאמת היה. הדיבור דווקא מדגיש את החוסר".

לדבריו, "הצמצום לא מכאיב פחות, להפך - בצמצום יש אחיזה, ניסיון עקר לשלוט במשהו שכבר לא בידיי. אני מתוסכל מאוד מהשכחה, מזה שדברים חלפו ואני לא יודע לשחזר אותם. גם הטראומה עשתה שָׁמות בזיכרון שלי. הזיכרונות דווקא חוזרים עם הזמן, במקום להישכח, ואני נהנה למצוא בדלים של זיכרונות כמו מכתבים ישנים או דברים שנשלחים אלי מדי פעם מאנשים שמצאו משהו במגירה. זה נעים להוסיף את זה לרוח. זה כמו לקבל דרישות שלום".

אתה חולם עליה?

"מעט".