הרב בני קלמנזון: "השכול לא מעניק חסינות מוסרית"

מאז פרוץ המלחמה קולו של הרב בני קלמנזון נשמע בשיח הציבורי אחרת. יש בו שקט, אך גם דחיפות; כאב, אך לא דרישה. הוא אב שכול, אך מסרב להפוך את השכוֹל למעמד. "אני לא מדבר מכוח היותי אב שכול", הוא אומר כבר בתחילת השיחה. "אני לא חושב שיש לי זכות דיבור מיוחדת בשל היותי אב שכול".

הסירוב הזה לזכות־יתר אינו רק עמדה אישית אלא תפיסת עולם. בעיניו, שכול לא מעניק חסינות מוסרית, אלא מטיל אחריות גדולה יותר - והיא שמובילה אותו לעסוק בנושא הגיוס דווקא עכשיו, לא מתוך כעס או קריאה להענשה אלא מדאגה עמוקה ליכולתה של מדינת ישראל לשרוד לאורך זמן.

הרב קלמנזון, מראשי הציונות הדתית וממייסדי ישיבת ההסדר עתניאל, הוא דמות חינוכית מרכזית בהתיישבות ביהודה ושומרון ובשילוב של תורה, שירות צבאי ואחריות אזרחית. דבריו על חוק הגיוס נשמעים מתוך מרכז הקונצנזוס הערכי של הציבור הדתי־לאומי, ולא מן השוליים.

בבוקר 7 באוקטובר, עם פרוץ מתקפת הטרור, יצאו שני בניו ונכדו של קלמנזון ביוזמתם מהיישוב עתניאל אל עוטף עזה, כדי לסייע בהצלת תושבי קיבוץ בארי. במשך יותר מ־16 שעות חילץ הצוות המשפחתי, שכונה בהמשך "צוות אלחנן", יותר מ־100 אזרחים מבתיהם תחת אש כבדה.

לקראת סוף פעולת החילוץ נהרג הבן הבכור, אלחנן מאיר קלמנזון ז"ל, רב־סרן במילואים ואיש המוסד. בהמשך מלחמת חרבות ברזל נהרג גם אחיינו, סגן פדיה מנחם מרק ז"ל, בקרבות בעזה. זהו הרקע שממנו הוא מדבר, לא כטיעון רגשי אלא כעובדה ביוגרפית שאי אפשר להתעלם ממנה.

"אי אפשר לקרוא לגיוס חרדים, ובאותה נשימה לכעוס על אדם דתי ששומר על האמונה שלו. חברה שלא מוכנה להכיל נורמות דתיות, לא באמת מבקשת שותפות בנטל"

חוק הגיוס - שאלה קיומית

מתוך המקום הזה, חוק הגיוס איננו בעיניו שאלה מגזרית או פוליטית, אלא שאלה קיומית. "התחום שאני מדבר עליו הוא מאוד קיומי למדינת ישראל", הוא אומר. "הצבא שלנו קטן מדי. האזרחים המועטים שמשרתים בו, בסדיר ובמילואים, קורסים תחת נטל הולך וגובר".

הוא מקפיד להבהיר כי אין בדבריו זלזול בלימוד תורה - להפך. "לא תשמע אותי אומר משהו בגנות לימוד תורה או מפחית מחשיבותה. לימוד תורה הוא צורך גדול של המדינה. כמעט כל ימיי אני בישיבה, התורה היא עיקר חיי", הוא מדגיש, אך באותה נשימה הוא מציב גבול חד־משמעי: "גם ההלכה וגם המציאות אומרות דבר מאוד ברור - העובדה שאנשים שייכים למגזר מסוים לא פוטרת אותם מהחובה לעזור, מהחובה להציל את מדינת ישראל".

לדבריו, המדינה עצמה יוצרת עיוות מוסרי. "כיום לא מדברים בכלל על לימוד תורה בפועל. יש אוכלוסייה שמראש פטורה מחובת גיוס בגלל שבגיל צעיר היא למדה אולי שנתיים במוסד חרדי. היעדר מנגנון בקרה מטעם המדינה מפתה לרשום בתור לומדי תורה אנשים שלא מראים את פניהם בישיבה".

ישיבת ההסדר עתניאל, שאותה הקים והוביל במשך עשרות שנים, היא בעיניו הוכחה חיה לכך שאין סתירה בין תורה לשירות צבאי. על רקע אמירה של פוליטיקאי מהמחנה ה"דמוקרטי", שבחר להציג את עולם התורה כמנותק מהמאמץ הלאומי, אומר הרב קלמנזון: "מתמודד פוליטי ידוע ואגרסיבי הביא את בית המדרש של הישיבה שלנו כדוגמה לאלו שלא משרתים ורק בוזזים את הקופה הציבורית.

"הוא מצלם את בית המדרש ה'שודד' את הקופה הציבורית, אך מתעלם מהקיר המלא בשמות חללי המלחמה של הישיבה. ישיבה שנתנה אחוז שלם מהנופלים במלחמת חרבות ברזל. אחוז שלם ממדינת ישראל - מישיבה אחת".

בעיני קלמנזון זו לא רק טעות עובדתית אלא עיוות מוסרי. "מי שמדבר בשם שוויון ודמוקרטיה חייב לראות גם את הנתונים ולא רק את הסיסמאות. התעלמות ממוסדות כמו עתניאל לא מחזקת את הדמוקרטיה, אלא מחלישה את האפשרות לשיח אמיתי על שותפות, גיוס ואחריות".

כשערכים הופכים לנשק פוליטי

קלמנזון מזהיר מפני שימוש במונחים נשגבים כדי להצדיק פגיעה באזרחים. "יש גורמים שמשתמשים במונח דמוקרטיה כדי לפגוע בזכויות אזרח - דמוקרטיה מהותית, דמוקרטיה מתגוננת, דמוקרטיה שתשלול זכות בחירה, תסגור ערוצי תקשורת".

במרירות הוא מציין שהיה מי שהגדיר אותו כמועמד להישלח למחנות חינוך מחדש, ומבהיר שהבעיה אינה בוויכוח אידיאולוגי אלא בכך שערכים הופכים לכלי נשק פוליטי. מתוך אותה תפיסה הוא עובר לדבר על סוגיית גיוס החרדים וטוען שאין היתכנות אמיתית לשילובם אם החברה לא מוכנה לקבל זהות דתית גם בעמדות כוח.

"התורה היא עיקר חיי, אבל גם ההלכה וגם המציאות אומרות דבר מאוד ברור: העובדה שאנשים שייכים למגזר מסוים לא פוטרת אותם מהחובה לעזור, מהחובה להציל את מדינת ישראל"

"אי אפשר לקרוא לגיוס חרדים", הוא אומר, "ובאותה נשימה, כשאדם דתי מגיע לתפקיד בכיר, לכעוס עליו שהוא עדיין שומר על האמונה שלו". כדוגמה הוא מביא את הודעת ראש השב"כ דוד זיני על לחיצת הידיים שעוררה סערה. בעיניו, הדרישה מאדם דתי לוותר על אורח חייו כדי להשתלב היא סתירה פנימית.

"חברה שלא מוכנה להכיל בצמרת הביטחונית נורמות דתיות של אדם, כמו סירוב ללחוץ יד לאישה, לא באמת מבקשת שותפות בנטל אלא אחידות תרבותית. מי שלא מוכן להכיל שונות דתית בסיסית, לא באמת רוצה גיוס אלא אחידות". שותפות אמיתית, לדבריו, מחייבת הכרה בכך ששירות למדינה לא מותנה במחיקת זהות אלא בכבוד הדדי.

את הדברים הללו כורך קלמנזון בביקורת רחבה יותר על המערכת הפוליטית. "הפוליטיקה הישראלית היום לא עוסקת במה שטוב למדינה, אלא רק בשאלה אחת: בעד ביבי או נגד ביבי", הוא אומר.

לדבריו, כל עוד סוגיות קיומיות כמו גיוס, ביטחון ושוויון בנטל נבחנות דרך משקפיים של נאמנות אישית ולא של אחריות לאומית, אין יכולת לקבל החלטות אמיצות. "ברגע שהכל נמדד דרך כן־ביבי־לא־ביבי - הוויכוח האמיתי נעלם, והמדינה משלמת את המחיר".

גם הטענה שגיוס יוביל ליציאה בשאלה לא משכנעת אותו. "אשמח לדעת את הסטטיסטיקה. ככל הידוע לי, אף אחד עוד לא עשה אותה", הוא אומר, ומזכיר כדוגמה את חטיבת חשמונאים שלדידו דווקא יוצרת מסגרת מגוננת ולא מפרקת.

לא כפייה ריקה, לא פטור גורף

קלמנזון מגדיר את עצמו כאיש ימין וכמתנחל ותיק, אך מסרב לנאמנויות עיוורות. הוא משבח מהלכים ביטחוניים ומדיניים שעשתה הממשלה ביו"ש, אך מזהיר מפני המחיר של הימנעות מגיוס. "אי־הוצאת צווי גיוס בכמות המינימלית הנצרכת לביטחונה של המדינה תעלה לנו במחיר נוראי".

"הפוליטיקה הישראלית היום לא עוסקת במה שטוב למדינה, וברגע שהכל נמדד דרך כן־ביבי־לא־ביבי - הוויכוח האמיתי נעלם, והמדינה משלמת את המחיר"

המחיר הזה כבר כאן, ומתבטא בשחיקה עמוקה של משרתי המילואים, בפגיעה במשפחות, בזוגיות ובפרנסה. "הציונות הדתית אכן משלמת את המחיר", הוא אומר כקביעה, לא כטענה, ומבקש שיח אחר - לא של כפייה ריקה מצד אחד, ולא של פטור גורף מצד שני.

"אם חפצים באמת שהחרדים ייתנו אמון", אומר הרב קלמנזון, "צריך לאפשר ואפילו לסייע להם להיות חרדים. רק הכרה הדדית בחשיבות לימוד התורה לחלקים נרחבים בחברה הישראלית, והבנה ששירות למדינה ולימוד תורה אינם אויבים, אך גם אינם תירוץ להיעדר אחריות - יאפשרו למדינה להחזיק מעמד".