ממילואים זמניים למילואים־קבע: הגיע הזמן להסכם חדש עם המשרתים

מאז הקמתה, מדינת ישראל נשענת על מערך המילואים כמרכיב מרכזי בביטחונה • אך מי שממשיך להתייחס לכך כאל “אירוע חריג” מפספס את המציאות

לוחמי מילואים משקיפים על הריסות ג'באליה, צילום: לידור סולטן

בימים הראשונים של המלחמה היה לנו חייל בחימוש של הגדוד, שאת רוב זמנו בילה בש״ג מאולתר של מפקדת הגדוד – מרים ומוריד חבל פשוט שנועד למנוע מעבר של זרים.

מפקד פיקוד הדרום ללוחמי המילואים: "הנחישות שלכם היא שתכניע אותם" (ארכיון) // דובר צה"ל

רק בשלב מסוים הבנתי מי עומד שם: עולה חדש מארצות הברית, מהנדס בכיר בגוגל, אדם שמשתכר הרבה מעבר לשכר המקסימום שמדינת ישראל משלמת למשרתי מילואים.

כציוני נלהב הוא בחר לוותר ביודעין על סכומי כסף אדירים כדי להתייצב. בפועל, מדינת ישראל שילמה לש״ג הזה שכר גבוה משכרו של אלוף – לא מתוך תכנון, אלא כי כך בנוי המודל. מודל שמבוסס על מסירות אינסופית של יחידים, אך על חוסר היגיון כלכלי ומבני של המערכת.

מילואימניקים בעזה (ארכיון), צילום: דובר צה"ל

מאז הקמתה, מדינת ישראל נשענת על מערך המילואים כמרכיב מרכזי בביטחונה. אך מי שממשיך להתייחס למילואים כאל “אירוע חריג” מפספס את המציאות. מאז 7 באוקטובר, המילואים אינם חריג – הם שגרה.

מעבר להיותו מענה ביטחוני, מערך המילואים הוא אחד העוגנים החברתיים החשובים ביותר של החברה הישראלית: כור היתוך אמיתי, מפגש בין ימין לשמאל, דתיים וחילונים, מרכז ופריפריה. מודל חברתי מרשים, אולי היפה ביותר שיש לנו.

אבל כאן בדיוק נחשף הפער: אם המודל החברתי של המילואים הוא מהמרשימים במדינה – המודל הכלכלי הוא מהכושלים שבהם.

המדינה ממשיכה לנהל את המערך באמצעות פתרונות נקודתיים: מענק כזה, פיצוי אחר, הקלה זמנית. טלאי על טלאי. אין ראייה ארוכת טווח ואין הכרה בכך שמדובר באוכלוסייה שמשרתת בהיקפים מתמשכים – חודשים, שוב ושוב.

נדרש שינוי תפיסתי

הגיע הזמן לעבור ממודל של “מילואים זמניים” למודל של מילואים־קבע – מודל מבוסס בחירה, אחריות והוגנות. הרעיון פשוט: חלוקה ברורה של מערך המילואים לשתי קבוצות.

הקבוצה הראשונה תכלול משרתים שירצו ויוכלו לשאת בנטל כבד יותר, ויבחרו לשרת במסגרת מילואים־קבע בהיקף של כ־120 ימים בשנה, באופן קבוע ומתוכנן. בתמורה, המדינה תכיר בסטטוס שלהם ותספק רשת ביטחון אמיתית: ודאות כלכלית, התאמות תעסוקתיות, הגנה מול מעסיקים ויציבות למשפחות.

הקבוצה השנייה – רוב הציבור המשרת – תמשיך לשרת בהיקף סביר וצפוי של כ־30 ימי מילואים בשנה. כך ניתן לשמר מערך רחב, מחויב ואפקטיבי בלי לשחוק אוכלוסיות שלמות.

החלוקה הזו צריכה להתממש ברמת היחידה. בכל גדוד יהיו פלוגות של משרתי מילואים־קבע – כוח יציב ומתורגל השומר על כשירות מתמשכת – לצד פלוגות מילואים רגילות שמגיעות לתגבר ולחזק. שילוב שמחזק גם את הכשירות המבצעית וגם את הרוח.

חשוב להבהיר: זו אינה תכנית עבודה סגורה, אלא קריאת כיוון. הפרטים – ההיקפים, המנגנונים והאיזונים – חייבים להתגבש על ידי אנשי מקצוע במערכת הביטחון, הכלכלה והרווחה. אבל הכיוון חייב להיקבע כבר עכשיו.

לצערי, הממשלה והמערכת ממשיכות להציע פתרונות קצרי טווח, בזמן שכספים קואליציוניים זורמים למקומות אחרים. זו לא רק בעיה מוסרית – זו טעות אסטרטגית. מערך מילואים שחוק וחסר ודאות הוא איום על החוסן הלאומי.

אני כותב זאת לא כתיאוריה. מאז 7 באוקטובר שירתתי מאות ימי מילואים. ראיתי מקרוב את המחיר שמשלמות המשפחות, את הפגיעה ברצף הקריירה, ואת המתח המתמיד בין מחויבות למדינה לבין אחריות לבית.

אם המילואים הם השגרה – השגרה הזו מחייבת מודל חדש. אמיץ, הוגן ואחראי.

מערך המילואים הוא אחד הנכסים הגדולים של החברה הישראלית. עכשיו תור המדינה להוכיח שהיא ראויה לאלה שנושאים בנטל.

הכותב שירת מאות ימי מילואים מאז 7 באוקטובר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר