ט"ו בשבט בצל המלחמה: אלו החקלאים שמחזיקים את המדינה

ט"ו בשבט, חג האילנות, הוא הרבה יותר מתאריך בלוח השנה. זהו היום שבו מדינת ישראל עוצרת לרגע, מביטה בשדות, במטעים וברפתות, וזוכרת מי עומד מאחורי המזון שעל השולחן. מדינת ישראל קמה ונבנתה בידי חקלאים ואנשי אדמה, אנשים שבחרו להיאחז בקרקע גם כשהאדמה רעדה וגם כשהמציאות הפכה קשה ומאיימת.

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל עמדה החקלאות הישראלית בחזית שקטה אך קריטית. על פי דוח מבקר המדינה שפורסם בספטמבר האחרון, כרבע מהמשקים החקלאיים בישראל מצויים באזורי עימות בדרום ובצפון. הפגיעה היתה משמעותית. בחודשים הראשונים למלחמה אבדו תוצרת חקלאית והכנסות בהיקף של מאות מיליוני שקלים, והיקף הייצור המקומי ירד בעשרות אלפי טונות. בענפי הירקות והפירות נרשמה ירידה חדה בתוצרת המקומית, לצד עלייה במחירים לצרכן.

מאחורי הנתונים היבשים עומדים בני אדם. עשרות חקלאים ועובדים בענף נרצחו במתקפת הטרור ובמהלך הלחימה, אלפי עובדים זרים עזבו או לא יכלו להגיע לישראל, ומשקים שלמים נותרו ללא כוח אדם. למרות זאת, רבים מהחקלאים בחרו להמשיך לעבוד גם תחת אש, מתוך תחושת שליחות עמוקה ואחריות לאומית.

במהלך המלחמה הופעלו מנגנוני חירום שונים, מתנדבים מכל רחבי הארץ הגיעו לשדות ולמטעים, חיילים סייעו בקטיף ובחליבה, והחקלאים עצמם התעקשו לזרוע, לשתול ולהצמיח. לא רק כדי לשמור על הפרנסה, אלא גם כדי להבטיח רציפות תזונתית ויציבות למדינה כולה.

ט"ו בשבט השנה אינו רק חג של עצים ונטיעות - הוא תזכורת לחוסן הלאומי, לביטחון התזונתי ולחיבור העמוק בין עם לארצו. בחודש שבט הזה, אחרי שבמהלך המלחמה למדנו להישען יותר מתמיד על תוצרת ישראלית, נרים ונכבד את החקלאים שממשיכים לעבוד ולהקריב כל כך הרבה כדי שלכולנו יהיה מה לאכול.

עצמאות מזון: בלי להיות תלויים במצב הרוח של אומות העולם

נעמה עתידיה | תמר | בקעת הירדן

נעמה עתידיה בחרה בחקלאות כדרך חיים, ולא כפשרה. בחווה שהקימה עם משפחתה הם מגדלים תמרים וזיתים לשמן זית, סילאן, מנגו וליצ'י, ומשווקים את התוצרת ישירות דרך האתר שלהם, בלי מתווכים ובלי פערים. אבל בעיניה החקלאות היא הרבה מעבר למכירה: "זו הדרך שלנו להיאחז באדמה", היא אומרת. "יש חיבור עמוק בין האיש העברי לאדמה שלו. זה מייצר ביטחון למדינה ועצמאות בגידול מזון, בלי להיות תלויים במצב הרוח של אומות העולם".

גם אופן העבודה הוא הצהרה ערכית: "בחרנו לא לעבוד עם כוח אדם זר, אלא עם הנוער העברי שלנו", היא מספרת. "זהו דור שיודע לעבוד לא רק בראש של עורכי דין והייטק, אלא גם לקום מוקדם בבוקר ולהתמודד עם חום, קור ורוח".

מבחינתה, החקלאות היא גם מרכיב ביטחוני. החקלאים נמצאים בשטח כל יום, רואים מה השתנה, ערניים לפרטים. "הצבא לא יכול להיות בכל דונם", היא אומרת, ומדגישה את שיתוף הפעולה עם כוחות הביטחון. לצד האמונה, היא לא מסתירה את הקושי: "אין מספיק תמיכה מהמדינה. פותחים יבוא, והחקלאים לא מצליחים להתחרות".

"בלי חקלאות אין התיישבות, ובלי התיישבות אין מדינה"

בני שמולביץ' | חיטה | עוטף עזה

בשדות קיבוץ עלומים, 3 ק"מ וחצי בלבד מגדר עזה, בני שמולביץ' ממשיך לעבד אדמה שגם אחרי הכל מסרבת להיכנע. הוא בן 72, פנסיונר, חקלאי בנשמה. "אני כבר לא חייב לעבוד", הוא אומר, "אבל החקלאות נותנת טעם לחיים".

בני הגיע לעלומים באמצע שנות ה־70 כחלק מגרעין נח"ל, ומאז חזר שוב ושוב לשדה, גם אחרי הפסקות, גם אחרי משברים.

ב־7 באוקטובר ניסו המחבלים לפגוע לא רק באנשים, אלא גם בחקלאות. בני מספר כי במסמך שנמצא על מפקד חוליית המחבלים נכתב במפורש: "להרוג כמה שיותר יהודים ולהחריב את החקלאות". בדרך לעזה הם שרפו מערכות השקיה, הרסו חממות והשמידו לולים. "זה היה שילוב של רצון להשמיד אותנו כבני אדם וגם להשמיד אותנו כחקלאים", הוא אומר. "רוב הקיבוץ חי מהחקלאות, זה הלב".

שנתיים לאחר מכן, השדות שוב חרושים. "עיבדנו עד התלם האחרון. ברוב הגידולים חזרנו לעצמנו", הוא אומר. מבחינתו, המסר פשוט וברור: "בלי חקלאות אין התיישבות, ובלי התיישבות אין מדינה".

"איפה שיש חקלאות - יש ביטחון, איפה שהשטחים מופקרים - אין"

מנחם חנצ'ינסקי | זית | בקעת הירדן

מנחם חנצ'ינסקי כבר מזמן יכול היה לעצור. לצאת לפנסיה מלאה, להניח לאדמה ולהביט בה מהצד. אבל חקלאות מבחינתו אינה מקצוע שאפשר לסגור בסוף יום עבודה - היא זהות. "על חקלאות אסור להסתכל כעסק", הוא אומר, "לא לחשב רק את השורה התחתונה, אלא להבין שזה משהו ציוני וביטחוני, שמחזיר אותנו לשורשים שלנו".

במושב מחולה שבבקעת הירדן הוא נטע מטעי זיתים והקים בית בד קטן. לא כדי להתעשר, אלא כדי להישאר מחובר. "המים יקרים מאוד", הוא מסביר, "וזה מקשה להרוויח. אבל אם המדינה תפחית עלויות ותיתן תנאים - לא כסף, אלא אפשרות - החקלאות תפרח". בעיניו, חקלאות היא שפה של ערכים. חיבור לקרקע, להתיישבות, לביטחון. "איפה שיש חקלאות - יש ביטחון. איפה שהשטחים מופקרים - אין ביטחון".

במהלך המלחמה, כשהגבולות נסגרו והיבוא נפגע, הדברים הפכו מוחשיים. "פתאום הבנו כמה אנחנו תלויים בייצור מקומי", הוא אומר. "חקלאות היא גם התזונה של המדינה".

אם הוא היה צריך להעביר מסר אחד למקבלי ההחלטות, הוא ברור: "לחזק את החקלאות זה לחזק את האחיזה שלנו בארץ ישראל. לא לאבד את הקשר לאדמה".

"אם לא הייתי ממשיך לעבוד במהלך המלחמה - הכל היה קורס"

מורדי נחמיאס | רימון | מרום הגליל

מורדי נחמיאס גדל בין עצים, אבל את פרי הרימון הוא גילה כמעט במקרה. משפחתו מכרם בן זמרה גידלה מטעים נשירים, עד שכתבה אחת על סגולות הרימון הובילה לנטיעת כמה עצים. ארבע שנים אחר כך, הם הבינו שיש בידיהם משהו יוצא דופן. "ראינו שהרימונים גדולים, מתוקים, שונים", הוא מספר.

מה שהתחיל כסקרנות חקלאית הפך לדרך חיים. חבית אחת, אחר כך שתיים, טעימות למשפחה, ואז לעוד אנשים. בשנת 2004 יוצר היין הראשון, וב־2005 נפתח יקב רימונים. מורדי למד ייננות וחזר הביתה. לא בשביל העסק בלבד, אלא גם בשביל הזהות.

במהלך המלחמה הוא נשאר לבדו ביישוב. יותר מ־460 יום בכיתת הכוננות, שמירה על היישוב, הכרמים והיקב. המרכז היה סגור, התיירות נעצרה, אבל השדות לא חיכו. "אם לא הייתי עובד - הכל היה קורס", הוא אומר.

כעת היקב נפתח מחדש. רימונים, גפנים, יין וקוסמטיקה. עדות לכך שחקלאות היא לא רק גידול פרי, אלא גם יצירה שלמה מתוך אהבה לאדמה.

"חקלאי זה לא מקצוע - זו דרך חיים"

שי רייקין  |  דבורים  |  שדה אליעזר

שי רייקין, בן 50 ממושב שדה אליעזר שבאצבע הגליל, מגדל דבורים כבר דור שלישי. הוא נשוי ואב לארבעה, ובעל מכוורת משפחתית שמייצרת דבש, אך לא פחות מכך - מקיימת את אחד מהמנגנונים החשובים ביותר של החקלאות: ההאבקה. "הדבורה זה יצור מופלא שאני מאוד מעריך", הוא אומר, "אבל מעבר לדבש, הדבר העיקרי שהן עושות זה האבקה. עוברות מפרח לפרח ומאפשרות שיהיו פירות".

לפני כ־13 שנה עזב רייקין קריירת הייטק וחיים נוחים בסיאטל שבארה"ב וחזר לישראל מתוך בחירה מודעת. "ויתרתי על סיר הבשר ובאתי לפה", הוא מספר, "גם כי צריך לגור בארץ, וגם מתוך רצון להיות חקלאי. זה לא מקצוע, זו דרך חיים". לדבריו, חקלאות אינה עוד עבודה, אלא קיום שלם: "הדדליינים שלי הם לא של מנהל, אלא של עונות השנה. כשמתחיל החורף או הקיץ - זה מה שקובע".

המלחמה פגעה קשות בענף, וגם במכוורת שלו. רייקין גויס למילואים, כוורות נפגעו, והטבע עצמו הציב אתגרי בצורת. ועדיין - הוא ממשיך. "אנחנו בבסיס של הפירמידה", הוא אומר, "הכל נבנה על הדברים הבסיסיים של האוכל".

"אם אנחנו לא נעשה את זה - לא בטוח שמישהו אחר יעשה"

יוני הרשטיק | גפן | מרום הגליל

יוני הרשטיק לא צריך להסביר למה הוא חקלאי. זה נמצא לו בידיים, בתנועות הגוף, בדרך שבה הוא מדבר על העץ והפרי. בן 38 מכרם בן זמרה, דור שלישי לחקלאות, נשוי ואב לארבעה. "אני חקלאי מאז שאני זוכר את עצמי", הוא אומר בפשטות, "כבר 20 שנה בשטח, ובעצם מאז שהייתי ילד".

המשק המשפחתי גדל והתפתח עם השנים. סבו גידל בקר ואפרסקים, אביו הוסיף גפנים, ויוני הרחיב עוד את המגוון: נקטרינות, תפוחים, דובדבנים, קיווי - וגפן אחת מרכזית שמחברת הכל. "בכל שנה מתחילים מאפס", הוא אומר. "זו אהבה לאדמה ולפרי שגדל. זו תוצרת כחול־לבן וזו שליחות".

המלחמה טלטלה את הכל. העובדים התאילנדים עזבו, שלושה טילים נפלו בשטח, אחד פגע בבית ההורים ובמטעים. הילדים למדו במקלטים, והעבודה נמשכה בין אזעקה לקטיף. גם ההפסדים הכלכליים עוד מורגשים. ובכל זאת, יוני נשאר. "אם אנחנו לא נעשה את זה - לא בטוח שמישהו אחר יעשה", הוא אומר.

"האדמה היא החיים, לא כסיסמה - אלא כעובדה"

ג'מאל אבו סאלח | זית | עין אל־אסד

ג'מאל אבו סאלח בן 88, והוא עדיין קם בכל בוקר כדי לעבוד באדמה.הוא נולד בעין אל־אסד, חי שם כל חייו, ומסרב לפרוש מהשדה. "האדמה היא החיים", הוא אומר, "לא כסיסמה - אלא כעובדה".אביו של ג'מאל מת כשהיה תינוק, ואמו, חקלאית בעצמה, לימדה אותו לנטוע, למסוק ולהבין עץ. הוא התחיל בעיזים, המשיך בזיתים, ברימונים ובירקות והתמחה בזית.הוא יודע להבחין בין זנים, להרכיב עצים ולמסוק בנובמבר, כמו שעשו לפניו במשך דורות.

לצד החקלאות, ג'מאל שירת 25 שנה במשמר הגבול, הדריך שוטרים ושמר על הגבול. גם במהלך המלחמה האחרונה הוא היה שם, חילק נשקים וסייע בהגנה. "זה אותו הדבר", הוא אומר, "לשמור על האדמה ולשמור על האנשים". ביתו של ג'מאל סמוך למעיין, ליד עץ איקליפטוס ותיק. מקום שבו החקלאות, הביטחון והחיים עצמם נפגשים.