האם אני מרגיש נוח מול התיעודים של חסימת רכבו של נשיא העליון לשעבר, השופט אהרן ברק? התשובה היא לא. האם אני מרגיש שפעיל הימין, מרדכי דוד, מתחיל למצות את הפואנטה במופעי חסימות הרכבים של גיבורי השמאל ואבירי ההתנגדות לנתניהו? התשובה היא כן.
מנגד, הרגשתי די זוועה כשראיתי איך ח"כ טלי גוטליב נחסמת בוקר אחד בפתח דירתה, ומתחננת, לשווא, שפעילי קפלן יתחשבו. אם לא בה - אז לכל הפחות בבת שלה, בעלת הצרכים המיוחדים. הרגשתי גרוע כשראיתי את ילדיו של השר עמיחי שיקלי סופגים התנכלויות, והוא עצמו נאלץ לגונן עליהם מפני מפגינים. הרגשתי די רע כשצפיתי ביאיר גולן מסביר בחיוך מקפיא שממש מאחוריו מתגודדים פעילי מחאה מחוץ למספרה בתל אביב, שבתוכה מסתתרת עד יעבור זעם שרה נתניהו.
גברת אסור, גברת מותר
הרגשתי באותה מידה רע כשראיתי איך פעילי "אחים לנשק" מתנפלים באלימות על מכון המחקר קהלת, מפזרים שקי חול וגדרות תיל, מבזים את אנשיו ברחוב, בעוד אחת העובדות מבוהלת בפנים. הרגשתי די לא נעים כששיירת רכבים עם סירנות החרידה את הערב בדרכה לחלץ את יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן מחוג בית שממנו לא יכול היה לצאת - כי פעילים נשמעו לקריאת המשרוקית והגיעו להראות לו מה זה. למעשה, הרגשתי די רע בכל פעם שקפצה אצלי בפיד התרעת ההקפצה של "משמרות הבושה", שכל מהותם הוא לשבש את תנועתם של נבחרי ציבור, בין שהם בתפקיד ובין שהם עם בני משפחתם באירוע פרטי.
והרגשתי רע כשחלק גדול ממובילי ההצקות הגסות האלה לא רק שלא ננזפו בידי כתבי המשטרה והמשפט, אלא הפכו ליקירי התקשורת והממסד. הם מתארחים בטלוויזיה, חלקם כיכבו על שערים של מוספי השבת. הם מוזמנים בקביעות לדיונים בוועדות הכנסת ומתחבקים עם חברי כנסת של האופוזיציה. יש מתוכם גם מי שזכו בהוקרה מטעם נשיא המדינה, ואפילו בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אותה אוניברסיטה שהוציאה שלשום הודעת גינוי על חסימת רכבו של השופט אהרן ברק. וחוץ מאהדה תקשורתית, הם זכו גם בחסינות משפטית, כשהיועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, הכריזה שאין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי.
חלחלה בררנית
זה השלב שבו קוראים רבים יגידו - די עם הוואטאבאוטיזם, מלשון what about. "ומה עם". כלומר הנוהג הנפסד להתחמק מאשמה באמצעות האשמת־נגד. די עם לחמוק מגינוי מלא וחד־משמעי של קמפיין החסימות של מרדכי דוד באמצעות נפנוף בפרקטיקה המקבילה בצד השני. אם זה פסול, זה צריך להיות פסול לכולם, לא?
יודעים מה? התשובה היא לא. ומשתי סיבות. ראשית, צריך לומר שלוואטאבאוטיזם, כשל אי־רלוונטיות שיצא לו מוניטין של מניפולציה רטורית זולה, יש משמעות שחלק מחוקרי הרטוריקה יודעים להעריך במקרים מסוימים: הוא מצביע על צביעות, על מוסר כפול, על פאניקה סלקטיבית. כלומר, חלחלה בררנית. ככזה הוא מחייב אותנו לשאול מה זה אומר עלינו, כחברה, אם אנחנו מקבלים בשוויון נפש את הלגיטימציה החברתית, שלא לדבר על גינוני היוקרה וסמלי הסטטוס, שמהם נהנים חוסמי האח"מים והתנועה מצד אחד, לעומת הסלידה והגועל שהתקשורת והממסד מבטאים כלפי הפרקטיקה המקבילה בצד השני?
התשובה לזה מגולמת באופן מושלם בתשובה שהעניק בשעתו יאיר לפיד במענה לשאלה החותכת של עמית סגל: האם צריך להעיף את חוסמי הכבישים בהפגנות נגד הרפורמה, כפי שקראו להעיף את חוסמי הכבישים במחאה נגד ההתנתקות? "אלה אנשים אחרים", ענה לפיד.
כן, כן. זו לא רק שאלה של צביעות ושל פוזיציה. זו גם סוגיה סוציולוגית של יחסי כוח. השאלה היא לא רק את מי אסור לחסום וחסימתו של מי מחוללת היסטריה תקשורתית (למשל, אהרן ברק). השאלה היא גם למי מותר להשתמש בכלי הזה לצורך מחאה, מבלי שהדבר יקומם עליו זעם ציבורי או יפגע במעמדו ובתדמיתו. הנה, מתברר לנו שגם בעולם המחאה לא כולם שווים. גם בענף ההפגנות יש פערים מעמדיים, וכן, גם קצת גזענות. מה שמותר לראשי קפלן אסור לשפי פז.
חסימת תנועה ופגיעה במרחב הפרטי היא אכן כלי מחאה קיצוני ואגרסיבי למדי. קצת כמו איום בסרבנות צבאית, סחיבת טנקים או שיבוש התנועה בכבישים. יגידו לכם מובילי מחאה, בפרפראזה על מימרה ידועה המיוחסת לוונדל פיליפס, ממאורותיה הגדולים של התנועה לביטול העבדות בארה"ב - "לתקן את החברה זו עבודה קשוחה, ובשביל עבודה קשוחה צריך כלים קשוחים". זו דרך אחת להסתכל על זה.
אבל יש דרך נוספת, ביקורתית יותר, ששואלת לא רק מתי הנסיבות הקיצוניות לכאורה מצדיקות שימוש בכלים קיצוניים, אלא מי באמת ובתמים נזקק להם. כלומר, למי אין כל ברירה אחרת, מלבד אימוץ שיטות קיצוניות, כדי לבטא את מחאתו ולפרוץ את חומת השתיקה וההתעלמות.
מפגיני קצפת
וזה הרגע שבו צריך להודות שמובילי המחאה הקפלניסטית והרל"ביסטית הם האחרונים בתור. לא רק שהם לא מגיעים משולי החברה, הם הפריבילגים הגדולים ביותר בה. רובם מחזיקים במשרות בכירות מאוד במוסדות יוקרתיים ועוצמתיים. רבים מהם משתייכים לאליטה הביטחונית בדרגותיה הבכירות ביותר. כמה מהבולטים ביותר שבהם הם דמויות עתירות משאבים וממון, וזה בלשון המעטה.
הם מקורבים מאוד למוקדי העוצמה בתקשורת, בכלכלה, באקדמיה, במערכת המשפט. הם מקושרים מאוד ומוגנים מאוד. יש להם את כל הכלים להתבטא, להכתיב סדר יום ציבורי ולהשפיע על מוקדי קבלת החלטות. הם, לעומת מתנחלים בתקופת ההתנתקות, לעומת פנתרים שחורים בשנות ה־70, לעומת תושבי וואדי סאליב בשנות ה־50 - לא סובלים מחסמים תקשורתיים וממסדיים, לא מושתקים, לא מוכפפים, לא מדוכאים באלימות. הם באמת "אנשים אחרים". הם יודעים שגם אם יקרה הרע מכל והם ייעצרו, מישהו יכתוב עליהם בעיתון שהם מלח הארץ.
אה, והם גם מנכסים לעצמם בלי בושה את כלי המחאה של החלשים והמוחלשים ביותר בחברה. וזו הסיבה שלהם מותר לחסום, ולאחרים אסור. וזו הסיבה שאת גיבוריהם אסור להטריד, אבל את גיבורי המעמד השלישי - נבחרי הציבור של הימין, מותר. וזו הסיבה ש"אחים לנשק" יכולים לקטוף פרסים ותארים, ונאווה רוזוליו יכולה לזכות בשערי מגזינים - אבל מפגיני ימין תמיד יצוירו בגועל ובסלידה, ומחאתם לעולם תסומן כתופעת שוליים מסוכנת וחצי־עבריינית, שמעבירה צמרמורת במורד הגב של הבורגנות הישראלית המהוגנת.
מה יש לומר על מרדכי דוד? הוא לא נחמד. סגרו את החלון ושימו גז, יש פרחחים בכביש! 