אחד שנתן הכל למעננו: להציל את הלוחם הבא

עידן עמדי שר "נגמר", והמילים שלו חלחלו כמו מים חיים בלב הקהל הרב שליווה את רן גואילי למנוחת עולמים. אכן תם עידן, הסתיימה לה תקופה איומה ומייסרת. תחילה בחטיפתם של אורון שאול והדר גולדין, לפני יותר מעשור, וסופה במבצע "לב אמיץ" והבאתו לקבורה של אחרון חטופי טבח 7 באוקטובר.

עכשיו, כשנגמר פרק, אף שהמלחמה לא תמה וצריך עוד למגר את חמאס בעזה, אפשר וצריך לנשום לרווחה, לשמוח על המעמד הלאומי עליו חלמנו, שלמענו נלחמנו. מי היה מאמין שכל החטופים החיים ישבו לביתם וכל החטופים החללים יובאו לקבר ישראל? אני לא האמנתי. והנה, הודות למאמץ ישראלי מרשים, הודות לעקשנות והירתמות של לוחמי צה"ל למשימה, הנס קרה.

ויחד עם אנחת הרווחה והתרת הספקות, יחד עם הנגמר הזה, צריך להתחיל. להתחיל מחדש לרפא את הפצעים, לאחות את הקרעים, לבנות, לנטוע. הרבה משימות לאומיות וחברתיות לפנינו, את חלקן כבר התחלנו לתכנן ולבצע עוד כשהתותחים רעמו. אפשר לראות זאת בדרום הפורח שאוכלוסייתו גדלה, אפשר לראות זאת פחות בצפון המקרטע שעוד מלקק את פצעיו.

המשימה הדחופה

אבל יש משימה אחת שעולה בעיניי על כולן, ובשבילה צריך לצאת למבצע צבאי מהיר ורחב היקף, עם כל התותחים הכבדים שצה"ל יכול להפעיל. מבצע "לב רגיש" להצלת הלוחם המתאבד הבא. הרמטכ"ל צריך לנהל אותו באופן אישי, דובר צה"ל צריך לעדכן אותנו בלייב כיצד מתקדם המבצע, וצה"ל צריך לגייס בצו 8 מאות אנשי רווחה ובריאות הנפש ולשלוח אותם לחפור - לא בשיניים אלא בלבבות. ליצור קשר עם כל עשרות אלפי הלוחמים בסדיר ובמילואים שהשתתפו בפעילות מבצעית במלחמת התקומה, ולוודא אחד־אחד שהוא בטוב, שחזר לתפקוד, שהוא ישן בלילה.

כן, כן, אחד־אחד. לא לחכות שהם ייפנו, שהמפקד או הקב"ן יזהה אותם, שההורים או האישה בבית יתחננו לעזרה. ליזום כמו שצה"ל יודע. לפנות אליהם, למפות צרכים, להבין איך אפשר לסייע, ואיך אפשר למנוע את האסון הבא. 

זה אפשרי, זה לא בשמיים. זה יעלה למדינת ישראל פחות מהקצבאות שמשרד הביטחון ייאלץ לשלם להורים השכולים של הלוחמים המתאבדים הבאים. וגם אם זה יעלה הון עתק - מגיע להם, ללוחמים שיצאו לשדות הקטל בעוטף ולשדות הקרב בעזה ובלבנון, שסיכנו גופם ונפשם בחיפוש ובחילוץ חטופים, שנבדוק באמת מה שלומם. שנהיה שם קצת בשבילם, כמו שהם היו כל כך הרבה בשבילנו.   

השבוע הלך לעולמו בנסיבות טרגיות עלם חמודות, לוחם צה"ל ידידיה פרוכטר, מפקד צוות פלוגת דוד בבסיס ג'וליס. רק לפני חודשים אחדים התחתן, ותמונתו מחייך חיוך קורן לצד בת זוגו הופכת את הבטן. לא שמענו על ידידיה כמעט דבר. הוא לא הובא לקבורה בטקס לאומי, למרות שהיה גיבור לא פחות מאחרים. 

לפי כשבועיים ג'ון בון, חייל בודד ששירת יותר מ־700 ימי מילואים, שם קץ לחייו אחרי שסיים את סבב המילואים האחרון. צה"ל לא מכיר בו כחלל צה"ל, אלא יעניק לו מעמד של "נספה בעקבות השירות" - מעמד מיוחד כפי שקבעה ועדה ייעודית שהוקמה לבחינת מענה למשפחות חיילים משוחררים ומילואימניקים שהתאבדו.

יש ויכוח ציבורי ומקצועי אם נכון לדבר על "גל התאבדות". אז הנה הנתונים היבשים של המתאבדים תוך כדי שירותם הצבאי: בשנת 2023 התאבדו 17 חיילים, ב־2024 21 חיילים, ב־2025 התאבדו 21 חיילים. הממוצע השנתי של מקרי התאבדות בקרב חיילים בשנים 2022-2018, בחמש השנים לפני המלחמה, היה 11.

לזה יש להוסיף את אלה ששלחו יד בנפשם אחרי שכבר שוחררו. בעבר צה"ל לא פרסם נתונים על מקרים כאלה. זה קרה רק לאחרונה בסוף 2025, אז פרסם צה"ל כי התאבדו 15 אזרחים לאחר שחרורם, שצפויים לקבל מעמד של "נספו לאחר שירותם". כלומר, רק בשנת 2025 אנחנו מדברים על 36 בני אדם ששמו קץ לחיים תוך כדי או בעקבות השירות הצבאי. 2026 לא נפתחה לצערנו טוב יותר.

בראיון ל"מקור ראשון" טען ראש ענף קליני, סא"ל ד"ר כרמל קלה, שלא נכון לדבר מקצועית על גל מתאבדים, מפני שכמות ימי המילואים וכמות הלוחמים גדלה מאוד, כך שביחס לכמות המתגייסים מספר המתאבדים לא גדל. הראיון עם ד"ר קלה התקיים לפני פרסום הנתונים על שנת 2025, ואלה כבר מציבים תמונה חמורה יותר, שבהחלט מדאיגה גורמים במערכת הצבאית.

לדבר על האחד

אבל אולי באמת לא נכון ולא אחראי לדבר על גלים, ולעסוק בסטטיסטיקות ומספרים. צריך לדבר על האחד. הלוחם האחד שאפשר למנוע את מותו הטרגי. רן גואילי היה רק אחד. אחד שאינו בין החיים, ואשרי מדינת ישראל ואשרי צה"ל שיצא למבצע קשה ומורכב כדי להתיר את הספקות ולהביאו לקבר ישראל.

גם הלוחם שמתייסר כעת בביעותי לילה, בהתקפי זעם, בייאוש ובבדידות הוא אחד. אחד שנתן הכל למעננו. אחד שתמונתו לא מתנוססת בכל פינה כי הוא לא חטוף, אבל נפשו נחטפה והוא חי בשבי וזקוק להצלה ופדיון. אחד שהוא חיוך קורן שיכול ברגע נורא ומיותר להיעלם. אחד שהוא עולם מלא.