במותו, רני ציווה לנו חיים

1 שני לפנות בוקר השבוע. זה עתה נחתנו בשדה התעופה ע"ש דוד בן־גוריון. גררתי את מזוודתי במסדרונות, בואכה אולם החוזרים ארצה. לפני שנתיים, בראשית המלחמה, כשנסעתי להילחם על דעת הקהל באירופה, היה האולם (ומקבילו, אולם היוצאים) מלא בכ־250 שלטים שעליהם תמונות חטופינו בעזה. עכשיו, ממש בתחילת המסלול, בלטה לעיניי תמונה אחת שנותרה מבין המאות: רן גואילי הגיבור, שבלם בגופו את המחבלים בשער קיבוץ עלומים, עד שנגמרה תחמושתו והוא נפל. עם שלם חיכה לשובו.

2 לפני כחודשיים, שעה שביקרתי באתר הנובה – אותו מזבח שבאדמתו נספגו דמיהם של מאות אחינו ואחיותינו שהומתו בידי פראי האדם מעזה - פגשתי את אביו של רן, איציק גואילי. שוחחנו. דוק של עצב היה נסוך על פניו ונראה שחזר על הסיפור אינספור פעמים. ואכן, הוא וטליק רעייתו פעלו ללא לאות מאז אותה שבת להשיב את בנם, שהפך לבנה של האומה כולה.

עצרתי ליד תמונתו באולם החוזרים ולא ידעתי, שבאותו זמן עמלו כוחותינו בבית עלמין בצפון עזה כדי לזהות את גופתו הטהורה מבין מאות רבות של גופות אויבינו שהיו טמונות באדמה. פרסמתי את תמונת השלט וייחלתי לבשורה. זו לא איחרה להגיע כבר באותו יום ואיחדה את כולנו. כמו מן השמיים המתינו שיקבל כבוד מהאומה כולה.

3 "הרוגי מלכות, אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם", אומר התלמוד. במאה ה־12 כתב הרמב"ם ליהודי תימן: "ושאר ישראל הנהרגים על קדושת השם, הרחמן ייקום נקמת דמיהם בקרוב, ועליהם נאמר 'אִסְפוּ לִי חֲסִידָי, כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח'". החידוש הוא, שהרוגי המלכות בימינו מוסרים נפשם בקרב על שמירת חיי העם ומדינתנו שזכינו לה אחרי אלפי שנות גלות. רני גואילי היה פצוע בכתפו, אך לא עמד מנגד ולחם עם ידו האחת, תוך שהוא חותר למגע עם האויב. במותו, ציווה לנו חיים.

הכרת הטוב היא לברך את העושים במלאכה מאחרון החיילים ועד לראש הממשלה, שהתעקש ועמד על החזרת החטופים כולם. החוב נפרע. עכשיו, מששבו כולם, חובה להסדיר את נושא החטופים, להיכנס לעובי הקורה ולדון בפרטים הכי כואבים ובמחירים שאסור לנו לשלם, כפי שעשתה ועדת שמגר. אויבינו הבינו היטב שמול צה"ל אין להם סיכוי, אבל יש להם יכולת לשבש את חיינו באמצעות חטיפת אזרחים.

החסד שרני גואילי גמל עם האומה, כשהשליך נפשו מנגד למען חייה, נסגר עם חסדה של האומה שלא התייאשה מלחפש אחריו ולהביאו לקבר ישראל

4 אחרון: החטיפות ההמוניות הללו, והטבח ההמוני הבלתי נתפס ב־7 באוקטובר על זוועותיו הנוראות, חתמו אחת ולתמיד את הרעיון שאפשר לתת לברברים מדינה עצמאית לידנו. חברה שהתרבות המרכזית שלה היא מוות - הן מות אנשיה כ"שאהידים", והן רצח ילדים יהודים ושריפת תינוקות ואונס נערות ושאר חרפת עזה - מצהירה שעילת הקיום שלה (raison d'être) אינה רווחת אנשיה, אלא אחרת: השמדת ישראל ורצח יהודים באשר הם. זה לא ישתנה בעתיד הקרוב, ולכן אסור לזעם שלנו להתקרר. נזכור את אשר עשתה לנו עזה ואת שמחתה של רמאללה בטבח.

5 בתקופה אחרת, בהיותנו חסרי בית לאומי, כתב אלתרמן על איילת השחר, הכוכב האחרון הזורח בשיא עלטת הלילה, רגע לפני שהשחר עולה: "אַתְּ חֶסֶד אַחֲרוֹן לַמֻּטָּלִים בְּלִי רַעַד/ וְחֶסֶד שְׂחוֹק רִאשׁוֹן לַנּוֹתָרִים רֵיקָם". החסד שרני גואילי גמל עם האומה, כשהשליך נפשו מנגד למען חייה, נסגר עם חסדה של האומה שלא התייאשה מלחפש אחריו ולהביאו לקבר ישראל בכבוד השמור לגיבוריה. נוח בשלום על משכבך, רני, ילד של כולנו. נתאמץ להיות ראויים לך.