שורדי השואה מוטרדים: "ההיסטוריה חוזרת על עצמה"

אירוע הדלקת נר ראשון של חנוכה בבונדיי ביץ' שבסידני, אוסטרליה, סימן שיא חדש בגל האנטישמיות הגלובלי המתעצם. שני מחבלים מוסלמים פתחו באש על הקהל היהודי, פצעו עשרות מהם ורצחו 15, וביניהם גם אלכס קלייטמן, שורד שואה בן 87 שהגן בגופו על רעייתו לריסה.

כחודש לאחר האירוע, וכשבעולם מציינים את יום השואה הבינלאומי, מארק שפיגלמן, שורד שואה שמתגורר בסידני, עדיין נושא עימו את השלכות הפיגוע ההוא. "הופתענו, אבל במובן מסוים היה צפוי שזה יקרה. בהתחלה, עוד לפני הפיגוע, כעסתי על חוסר הפעולה של הממשלה שלנו, שמדברת הרבה אבל לא עושה דבר. בהמשך הכעס התחלף בתסכול. הבנתי שהפיגוע היה בלתי נמנע, כי זו היתה אנטישמיות טהורה.

"שנאת היהודים מושרשת כל כך בחלקים מסוימים בעולם, בדת ובכתובים, כך שאי אפשר למגר אותה לחלוטין, אבל אפשר לנסות 'לגדר' אותה. אני ומשפחתי גרים באזור מוגן יחסית בעיר, אז לא הרגשנו את האנטישמיות הזו, אך בשנים האחרונות שנאת היהודים גברה, וזה מורגש פי כמה מאז המלחמה בעזה".

הוא מספר על מקרה השחתה של דוכן פלאפל במלבורן השייך למהגרים ישראלים. "אלמונים ריססו על הדוכן 'צאו מעזה' ו'הפסיקו את המלחמה'. האירוע קרה בשישי בערב, כי הבעלים בבית הכנסת או בארוחת השבת. ניסו לקשר את המעשה לישראל ולמלחמה, אבל זו שנאה טהורה כלפי יהודים.

"אני הייתי בן 7 כשפולנים היכו אותי בהפסקה והתחבאתי בחווה סמוכה לאושוויץ־בירקנאו, ועכשיו הגעתי למצב שאני שוב חושש לחיי ולחיי קרוביי, ואני בכלל גר באוסטרליה. אני אומר לאנשים: אל תתייחסו אלינו אחרת כי אנחנו יהודים. אבל לצערי יש כאלה שלא דוגלים ברב־תרבותיות. האנטישמיות היא חלק מהגזענות, ואם לא נעצור אותה - יש לה פוטנציאל להרוס את החברה שהתפתחה כאן".

לדברי שפיגלמן, פרופסור אורח באוניברסיטת מקווארי שבסידני, האנטישמיות מופצת במסווה של שיח לגיטימי. "ממשלות לא מבינות את ההבדל בין חופש ביטוי לבין שנאה, ונותנות יד להפצת שנאה כלפי יהודים במסווה של חופש ביטוי המתמקד לכאורה באנטי־ציונות".

עד כמה אתה מרגיש צורך להצניע את דתך ואת זהותך?

"אם אכנס לאוניברסיטה שבה אני מלמד כשכאפייה לראשי - לא יקרה לי כלום. אם אכנס עם כיפה - אני בר־מזל אם יתעלמו ממני. לכל הפחות יציקו לי. תלו פה פוסטרים פרו־פלסטיניים, והרוב שמפגינים כאן עושים את זה בלי לדעת עבור מה בדיוק. לכן אני לא מציג בגלוי את הזהות שלי. הקמנו כאן מיזם של כמה יהודים שיכולים להתקשר זה לזה במקרי צרה ומייד השאר יגיעו לעזור.

"ועדיין, אני אופטימי. מאמין בעם האוסטרלי, ויודע שהוא יגנה התנהגויות גזעניות ואנטישמיות. אני מקווה שנשכיל להנחיל קבלה וסובלנות גם בקרב הדור הצעיר".

"האנטישמיות היא איום ממשי"

סיליה קנר, שורדת שואה המתגוררת בניו יורק, מספרת על תחושות דומות: "אף על פי שיש אנשים ששונאים יהודים - יש כמוני ששרדו בזכות הלא־יהודים. אז אני חיה בפחד, אף שכבר שרדתי פעם אחת, אבל אני עדיין מאמינה שיש אנשים טובים. זה לא מופרך שלנוכח קצב התגברות האנטישמיות כיום, בעתיד נכדיי עלולים להיות 'היהודים המלוכלכים' - ממש כמו שקראו לי בצעירותי.

"האנטישמיות היום היא איום ממשי. אני רואה את הנכדים והנינים שלי - לא משנה אם הם הולכים לישיבה, לבית ספר פרטי או ציבורי - ואני חוששת לגביהם, מכיוון שהשנאה נמצאת בכל מקום. בגיל 90, אני מבינה את מה שלא הבנתי בתור ילדה בשואה, ועל כן אני חוששת בעיקר מהשנאה, ומהמקומות שאליהם היא עלולה להוביל את בני האדם".

סמי שטייגמן, שורד שואה מניו יורק, מעביר הרצאות על אנטישמיות ברחבי העולם. "השנאה מתחילה בקבוצות קטנות, והיא הולכת ומתרחבת ומגיעה למקומות שלא הבחנו בה קודם. לאחרונה אמא לתלמיד בחטיבת ביניים בברוקלין הזמינה אותי להרצות בפני התלמידים, אך בקשתה נדחתה. המנהלת לא הסכימה שאדבר בפני הכיתה של בנה, משום שהיא לא אהבה את עמדותיי בנוגע לישראל, אף שאני לא עוסק בפוליטיקה בהרצאות שלי. רק לאחר התערבות התקשורת וראש עיריית ניו יורק היוצא, אריק אדמס, ההחלטה הזו בוטלה".

אלא שכיום, עם ראש עיר חדש, החשש בקרב היהודים גדל. "אולי יוכיחו אחרת, אבל בשלב הנוכחי אני מפחדת, וכך גם יהודים רבים מבני גילי", אומרת קנר. "ממדאני הגיע ממקום שבו לא קיבלו יהודים, ואני מקווה שהוא לא יפגע בנו. לצד היהודים שהצביעו לו, אני מכירה גם לא מעט שעזבו את העיר.

אווה קופר: "האנטישמיות לא התחילה עם עליית היטלר, היא קיימת אלפי שנים. קשה לא לראות דמיון בין מה שקורה בעולם לבין המראות של מלחמת העולם השנייה"

מארק שפיגלמן: "אם אכנס לאוניברסיטה שבה אני מלמד כשכאפייה לראשי - לא יקרה לי כלום. אם אכנס עם כיפה - אני בר־מזל אם יתעלמו ממני. לכל הפחות יציקו לי"

סמי שטייגמן: "האנטישמיות היא וירוס שאי אפשר להשמיד. עם זאת, תמיד הייתי אופטימי, וגם אמות כזה. במהלך השואה התקווה מילאה תפקיד משמעותי בהישרדות"

סיליה קנר: "בגיל 90 אני מבינה את מה שלא הבנתי בתור ילדה בשואה, ועל כן אני חוששת בעיקר מהשנאה, ומהמקומות שאליהם היא עלולה להוביל את בני האדם"

"בכל פעם שאני מגיעה לבית הכנסת ורואה אבטחה בכניסה, אני מזכירה לעצמי שלמרות החום והקהילתיות - הסכנה והדריכות ממשיכות להתקיים בחוץ. אנחנו חייבים להמשיך להיות חזקים, אמיצים וגאים. יש אנשים שעומדים לצידנו, ויש צעירים שלומדים את האמת וימשיכו אותה הלאה".

שטייגמן מוסיף: "האנטישמיות היא וירוס שאי אפשר להשמיד. עם זאת, תמיד הייתי אופטימי, ואני גם אמות כזה. במהלך השואה התקווה מילאה תפקיד משמעותי בהישרדות, ואני מאמין שבסוף יהיה טוב יותר. בהגדה של פסח כתוב 'בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו'. מה שקורה עכשיו זה שאנחנו מתקוממים נגד זה, ואנחנו מנצחים לאט־לאט".

סיבה לדאגה

אווה קופר, שורדת שואה שמתגוררת בקנדה, היתה מחנכת ומנהלת. כעת, לנוכח המצב, היא מספרת על פעולות סמליות שהיא בוחרת לנקוט: "במשך שנים לא ענדתי סממנים יהודיים חיצוניים, אבל דווקא כעת, על רקע האנטישמיות הגואה, אני מקפידה ללכת עם שרשרת מגן דוד. התחלתי להשתתף יותר באירועים יהודיים, ואני מקפידה להגיע לבית הכנסת בנחישות. לא אתן לאף אחד להרתיע אותי, ובטח לא אסתיר את יהדותי".

עם זאת, קופר מספרת על המציאות כפי שהיא חווה אותה: "מאז 7 באוקטובר מטרידות אותי מחשבות בסגנון 'ההיסטוריה חוזרת על עצמה'. קשה לא לראות דמיון מטריד בין מה שקורה בעולם כיום לבין המראות של תחילת מלחמת העולם השנייה.

"האנטישמיות לא התחילה עם עלייתו של היטלר - היא קיימת כבר אלפי שנים. מחריד לראות צהלות ותמיכה בטבח שביצע חמאס, ובעיקר את חוסר החמלה וההבנה בעולם מול הזוועות הללו. אני גרה בקנדה, אבל העלייה המתמדת בשנאה כלפי יהודים מפחידה אותי. ממשלות לא עושות מספיק כדי לעצור את שטף האנטישמיות. אם המגמה תימשך - יש סיבה לדאוג לעתיד הילדים, הנכדים והנינים שלנו.

"לפעמים אני שואלת את עצמי בכאב: האם ליהודים יש עתיד מחוץ לישראל? ומה לגביה? גם היא לא אותה ישראל כמו בעבר. הפילוג בחברה הישראלית מטריד וחייב להיפסק".

מתוך המילים הללו, מארק, סיליה, סמי ואווה מסרבים להרים ידיים. "לא נוותר על התקווה", הם אומרים, ותולים אותה בדור הבא. "הצעירים נותנים תקווה, והם יהפכו את העולם לטוב יותר. אנחנו מוכרחים ללמד אותם את העבר, ולחנך אותם לאהבה, להבנה ולקבלה של הזולת".

עבורם - ארבעה שורדי שואה שמרבים לספר את סיפורם, ושאף צעדו במצעד החיים בפולין - לממשלות השונות יש אחריות על הכתפיים: "לכל אחד מאיתנו יש חלק בכך. האנטישמיות היא נדבך מכוער בתופעה מכוערת שנקראת גזענות. על הממשלות לדעת שהשנאה שמופצת עלולה להחריב מדינות, ממש כך. היהודים הם מטרה ראשונית קלה, אבל זה אף פעם לא יסתיים בנו, וזה מה שכל מדינה צריכה להבין".