"דין ישראל כדין איראן, זה הזמן להפיל את הרודן" - כך קראה במוצ"ש האחרון אחת מיקירות קפלן וחביבות התקשורת, ד"ר יולנדה יבור. "באיראן הלוואי שיפילו את הדיקטטור, וגם כאן, אחרי עשרות שנים" - כך נאם לעצמו במצלמה עסקן השמאל יאיא פינק באחת מתהלוכות הרל"ב השבועיות. "אני פונה מכאן לעם באיראן: עם חזק ינצח משטר חלש. את שניהם! שני העמים ינצחו את שני המשטרים!" - כך שלהבה כוכבת המחאות נאווה רוזוליו את הנאספים התשושים בכיכר הבימה, מתישהו השבוע.
אהוד ברק השווה בין ראש הממשלה נתניהו למאיר כהנא (ארכיון)
בדמיון הסוער של מובילי הרל"בת, מפונקי המשאבים והתקשורת, הם בדיוק כמו בני העם האיראני אמיצי הלב, שיוצאים לרחובות ומקריבים את חייהם באלפים כדי להשתחרר מתיאוקרטיה דיקטטורית חשוכה ודכאנית. וגם הם, לוחמי החופש בשוחות קפלן והבימה, צועקים (לפעמים גם באנגלית!) כדי שכל העולם יראה איך הם משליכים את נפשם מנגד כדי להשתחרר ממשטר דכאני, משיחי, אלים. משטר נתניהו.
"אבל יש בישראל בחירות!", עונים להם חלק מהאנשים שלא איבדו תקווה למצוא חיים תבוניים בפלנטת רל"ב. "בחירות הן אופיום להמונים!", צועקת להם בחזרה ד"ר יולנדה יבור מבימת הנואמים בחיפה.
מנכסים את הגבורה של אחרים
כן, כן. אלה ציטוטים אמיתיים, מהפגנות אמיתיות, מאנשים אמיתיים לגמרי. לא שוליים של זרם אקטיביסט נידח, אלא דמויות מובילות, מרכזיות, מהסוג שמקבל שערי מגזינים, מתראיין באופן תדיר בכלי התקשורת ונואם בעצרות מוצ"ש.
סליחה על הבוטות, אבל קשה לחשוב על הכרזה מטומטמת יותר בימים אלה (למעט, אולי, הבטחה של מיליון שקלים לכל מילואימניק). צריך להיות דמגוג נלעג במקרה הטוב, או פשוט טיפש כנעל, כדי לשרטט סימטריה בין ישראל לאיראן, בין מצבם של האומללים ברחובות טהרן ואספהאן לבין מצבו של הציבור הקפלניסטי, ובין הדיקטטורה האסלאמיסטית לבין הדמוקרטיה הישראלית. זה, אני מניח, ברור כשמש לרוב המוחלט של הציבור התבוני בישראל.
צריך להיות גם סוציופת בעל מינון גבוה במיוחד של אטימות רגשית, והיעדר מוחלט של כושר הזדהות עם סבל אנושי, כדי להסתכל על סרטוני הירי וערימות הגופות באיראן ולהגיד: "אני בדיוק כמוהם". כמה נרקיסיסט אדם צריך להיות כדי לצפות בטרגדיה באיראן ולהפוך אותה לכלי תעמולה זול ולמכשיר לליטוף האגו?
ובעיקר, צריך להיות צבוע כפי שמנהיגי הרל"ביסטים בישראל מעולם לא היו. אם יש משהו שהביא את משטר הזוועות של האייתוללות לנקודת חולשה, ויצר את התנאים להתקוממות שמאיימת על עצם קיומו - זו ההתעקשות של נתניהו, יחד עם טראמפ, לחסל את ציר הרשע שמשתרע מעזה ועד דרום לבנון, מביירות ועד דמשק, מדמשק ועד טהרן. וזה למרות הלחץ, המחאות וההפגנות לעצור הכל עכשיו ומייד, מול האשמות ב"מלחמת הישרדות פוליטית" ו"טרפוד עסקאות" ו"קבינט מוות" ו"איפה האסטרטגיה", ותחת הסתה בנוסח "אתה הראש אתה אשם" ו"המפקיר הלאומי".
ומי צווחו את הסיסמאות האלה במשך שנתיים תמימות אם לא ד"ר יבור, מיסטר פינק וגברת רוזוליו - ביחד עם כל שכבת הנהגת קפלן על סניפיה ושליחיה באולפנים? אם זה היה תלוי בהם, הימים ההיסטוריים האלה לא היו קורים, כי מבחינתם זו מלחמה פוליטית, וכי במחנה שלהם מקובל להעריץ את אובמה ולהאמין בתבונה הדיפלומטית של הסכמיו עם האייתוללות. אבל זה לא מפריע להם לחשוב שהם חולקים גורל דומה, ולהציע סולידריות לעם המתקומם באיראן מול "שני המשטרים". זו לא סתם צביעות - זו חרפה מוסרית לשלוח "מסר מחזק" מקפלן להפגנות בטהרן.
ושודדים מהם את המורשת
העניין הוא שזה לא חדש, זו פתולוגיה קבועה למדי. מה היתה מחאת האוהלים בעיני מוביליה וכל כך הרבה מקרב פרשניה ושופרותיה בתקשורת - אם לא סניף ישראלי של "האביב הערבי", עם שלטים בנוסח "רוטשילד פינת תחריר", "מצרים זה כאן" ו"לך!", וסדרות מאמרים מתישות על "המובארקים שלנו" ו"מתי אצלנו?" ו"מרד העבדים"? כי באמת, מה יותר דומה לדפני ליף ולסתיו שפיר מצעירים חסרי תקווה ועתיד במצרים, בתוניסיה ובסוריה, שאם קרה להם נס ולא טבחו בהם והם הצליחו להימלט בלי לטבוע בדרך - מצאו את עצמם חסרי כל במחנה פליטים ביוון?
קחו עשור ומשהו קדימה, ותגיעו ליאיר גולן ולאהוד ברק, שקוראים שוב ושוב למרי אזרחי. ולמי שחושב ש"מרי אזרחי" זו עבורם דרך נוספת להגיד "הפגנה סוערת" או "מחאות חריפות במיוחד" - נזכיר שמבחינתם מדובר בקריאה מפורשת לנהל בישראל את דפוס המחאה שהובילו דמויות מופת כמו מהטמה גנדי מול הכובש הבריטי בהודו, או נלסון מנדלה מול ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה. כלומר, מאבק של נטולי זכויות, כבושים, מנושלים ומשועבדים נגד משטרים קולוניאליסטיים או אפרטהיידיסטיים.
כן, כן. בראש של יאיר גולן, סגן רמטכ"ל וראש מפלגה בישראל, הוא בעצם מנהיג של ציבור מודר, מוכפף ומדוכא, והוא זה שיגאל את האומללים משעבוד אימפריאליסטי. וכן, כן. בראש של אהוד ברק, לשעבר רמטכ"ל הצבא החזק במזרח התיכון וראש ממשלת ישראל, איש שהונו האישי מוערך בעשרות מיליונים, אם לא מאות, הוא נושא במשימה ההיסטורית בדיוק כמו האנשים שהתרוממו מתחתית הקיום האנושי והוליכו עמים נדכאים לעבר הארץ המובטחת של זכויות והגדרה עצמית. אלה לא היפותזות שלי - הם אומרים את זה: "מי שמכיר היסטוריה יודע שזה מה שהיה אצל גנדי ואצל מרטין לותר קינג, אין שום ברירה אחרת", הסביר במילותיו לא אחר מאשר אהוד ברק.
העניין הוא לא השימוש החובבני־להביך במושג "מרי אזרחי" והקריאה השטחית־להכאיב של ההיסטוריה. העניין הוא ההתכחשות של שני הטיפוסים הזחוחים האלה לסטטוס החברתי שלהם ולמעמדם הפריבילגי. הם לא התמודדו לרגע אחד בחייהם עם אלפית מהקושי הקיומי של האנשים שאת תפקידם ההיסטורי הם מתיימרים לגלם. איש לא דורך עליהם, איש לא כולא אותם, איש לא יורה בהם, איש לא משתיק אותם. להפך - הם מאיישים את עמדות הכוח החזקות ביותר בחברה הישראלית. הם המעמד השליט.
מבית המידות בפרוור במרכז הארץ, או מדירת הפאר במגדל היוקרה בתל אביב, הם מטרללים מדינה שלמה בהזיות על "מרי". סלחו לי, זו יריקה גסה, וולגרית, אדנותית כל כך, במורשת המאבקים לשחרור ולשוויון.
אבל זו בדיוק תמצית הסיפור של קפלן: תנועה שראשיה ומוביליה מתחזים למאבק עממי נגד "המשטר". בפועל, הם ריאקציה אגרסיבית ומבוהלת של האליטות נוכח הקריאה העממית הצודקת לשינוי חברתי ולחלוקה מחדש של משאבי הכוח. עכשיו הם גם מנכסים לעצמם את גבורת העם באיראן. אה הא. האירוניה מחפשת פנטהאוז לקפוץ ממנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו