"כלבי שמירה": בצפון מתוסכלים - וצופים בחיזבאללה מתכונן לסבב הבא

אנחנו עומדים מאתיים מטר מגבול לבנון. מולנו, בצידה הצפוני של הגדר, נשקף רכס רמים. על הגבעות החשופות היו עד לא מזמן בתי הכפר מרכבא. במלחמה נורתה משם אש מנשק קל. צלפים המטירו כדורים על היישוב מרגליות ששוכן למרגלות הרכס.

עכשיו הנוף שונה. אפילו בהריסות הבתים מעבר לגבול לא ניתן להבחין כבר. אנחנו נפגשים בביתו של איתן דוידי, יו"ר ועד מושב מרגליות ואחד הקולות הבולטים במאבק על עתיד הגליל המזרחי. במהלך המלחמה נפגעו הלולים שלו מנפילת רקטות, ואילו הבית שלו נפגע מטיל נ"ט שהתפוצץ בסמוך.

מרבית הנזקים במושב שוקמו. יחד עם זה, אפשר להבחין בקלות במוצב מגן מרגליות מאות מטרים מעברו של הגבול. המוצב שינה את הגישה של פיקוד הצפון. אם עד 7 באוקטובר תושבי המושב היו המגן, וצה"ל היה מאחוריהם, עכשיו הגישה השתנתה. חיילים חוצצים בין מחבלי חיזבאללה לתושבים. אבל זה עדיין לא מרגיע את דוידי.

"מהבתים של הכפר במרכבא כיוונו לתוך החלונות שלנו", הוא מספר, "ללא המוצב החדש שבנו - אנשים לא היו חוזרים. מבחינתנו, הוא צריך להישאר לצמיתות. ולמרות השקט, עדיין יש לנו ויכוחים במשפחה אם להישאר או לא. מכל בום האישה והילדה שלי מודאגות. אתה לא יכול לחיות במקום שכל הזמן שומעים בו הפגזות. רצינו לחזור למקום שקט. אנחנו לא רוצים שהילדים יגדלו למצב קבוע של תקיפות בלבנון ורעשי רקע של בומים ומטוסים".

קצב התקיפות בלבנון הולך וגובר. במציאות הקיימת, חיזבאללה מתאמץ להתבסס מחדש באזור הליטני - קילומטרים בודדים מהגבול. צה"ל בתגובה אוכף את הפסקת האש, והדי הפיצוצים מרעידים את מרגליות ויישובי הגדר.

דוידי חושש שבינתיים בצד השני של הגדר מסתירים ומתחמשים. "אוכפים את מה שמצליחים לגלות. כמה הפרות אנחנו לא מזהים? לא יודע. חיזבאללה התחמש, גייס כוחות, הכניס תחמושת. חזרנו להיות החתול והעכבר. צריך לצאת לפעולה שוברת שוויון".

"יש לנו ויכוחים במשפחה אם להישאר או לא. מכל בום האישה והילדה שלי מודאגות. אתה לא יכול לחיות במקום שכל הזמן שומעים בו הפגזות. לא רוצים שהילדים יגדלו למצב קבוע של תקיפות בלבנון ורעשי רקע של בומים"

המצב הביטחוני מעסיק הרבה את תושבי הגבול. הטופוגרפיה מאפשרת לכפרים הלבנוניים ברכס להשקיף מלמעלה על בתי הישראלים. השטח של מרגליות נשלט בידי הכפרים מרכבא וחולא.

דוידי כבר רואה את תחילת חזרת התושבים לבתיהם: "מסבירים לנו שהתושבים לא חוזרים, וחיזבאללה לא מגיע לגדר. אמנם הצד הדרומי של הכפרים לא מאויש, אבל בכפרים הצפוניים - התושבים חזרו. אנחנו רואים את האורות בלילה. האור שלהם הוא החושך שלנו. זה מראה שאנחנו מתחילים להתגמש, כי כל בית שם שייך לחיזבאללה".

לפני המלחמה זיהה דוידי כלים הנדסיים של חיזבאללה עובדים על גדר הגבול ליד מרגליות. "כשפניתי לצבא אמרו לי: 'דוידי, תתעסק בשטח שלך, לא עניינך מה קורה בצד השני'. אנחנו יודעים מה קורה שם. הם עבדו עשרה מטרים ממני, אבל אמרו לי ׳הכל בשליטה׳. הכל היה ביהירות. ביום הראשון של המלחמה תקפו את הכלים האלה. היום לפחות אני מרגיש שמקשיבים לנו". דוידי כבר מזמן לא רק עוסק בחקלאות, לפני יותר מ־25 שנים הבין שצריך לתווך דרך התקשורת את המצב בצפון. מאז הפוליטיקאים עולים אליו לרגל.

מאז סיום המלחמה דוידי משקם את הצפון מבוקר עד לילה. אל מושב מרגליות לא הצטרפו בשנה האחרונה חברים חדשים. למעשה, 20 אחוז מתושבי המושב לא חזרו אחרי הפסקת האש. "ממה שאני שומע, הם גם לא יחזרו", הוא אומר בצער, "אני מקווה שלא יעזבו עוד בסוף שנת הלימודים. בלי המוצב, המושב יתרוקן ואפשר יהיה להגיד עליו קדיש. ואנחנו לא מאמינים שהמוצב יישאר לתמיד".

לא נעים לראות גן סגור

קולות ילדים כמעט לא נשמעים ברחבי המושב. "בגן שלנו יש שישה ילדים. המעון סגור. כשאני בא לשם זה מעציב אותי. בשנה הבאה הוא גם לא ייפתח. לפני המלחמה היו עשרה ילדים במעון, 15 ילדים בגן. זה לא הרבה, אבל לפחות היה אפשר לראות ילדים אחר הצהריים בגן משחקים".

בשבועות האחרונים, לצד הקריסה הרועשת של קריית שמונה, צף מחדש הדיון הציבורי על הפוסט־טראומה של הצפון וההתמוטטות של האזור מוכה המלחמה. "הכסף לא יחזיר את התושבים, אבל צריך תמריצים כלכליים. זה אזור מוכה אסון", אומר דוידי בתסכול. "תבטלו את המע"מ. תעלו את אחוזי ההנחה במס. תתנו הנחה בארנונה. צריך להקים עסקים ומסחר. בעוטף עזה יש יותר הנחה במס, ואני לא מבין למה. שם התאוששו יותר מהר כי למדינת ישראל היה אינטרס. אצלנו נתקענו עם מנהלת.

"צ'ייני עשה סקר צרכים ופיטרו אותו. ואז התחילו מהתחלה. כל פעם מחליפים את הסוסים באמצע העלייה. אין כאן תרבות, החינוך לא טוב, בשביל קניות צריך לנסוע לטבריה. אין שירותים. בשביל רפואה צריך לנסוע למרכז. במרגליות אין לי מספיק ילדים לפתוח חוג. אני רוצה שמישהו ישים את עצמו במקומי. מה הוא היה אומר לאנשים כדי לשכנע אותם לחזור? אין כאן תוכניות לשיפור".

רוב הכסף שהועבר לצפון הושקע בתשתיות, כבישים, מדרכות ושיפוץ מבני ציבור. מה שלא מסייע למצב הכלכלי הקשה של התושבים. "את הכבישים שהטנקים הרסו, מס רכוש משפץ. מהכבישים נהנים התיירים. אנחנו צריכים עזרה כלכלית לעסקים".

מנציחים פה את העוני

כבר שנים זועק דוידי את מצוקתם של יישובי הגדר. זרעית, שתולה, דוב"ב, אביבים, כפר יובל, מטולה, וגם מרגליות, כולם גוועים. "שמו אותנו כאן ככלבי שמירה על הגדר. וכלבים מקבלים עצמות. היום אומרים לנו - מה אתם רוצים יותר מעצמות? אתם כלבים. אנחנו לא הכלבים שלכם.

"מדינת ישראל התייחסה אלינו בבוז הרבה שנים. אבל אנחנו לא מוכנים לזה יותר. אי אפשר להתייחס אלינו היום כמו שהתייחסו להורים שלנו. לאמא שלי הבטיחו שיביאו מורה שתלמד אותה קרוא וכתוב. עד היום היא מחכה למורה. תפסיקו להתייחס אלינו כאזרחים סוג ז'".

הפרסום על הגעת אנבידיה לצפון מצחיק את דוידי, "טבעון בשבילי זה מרכז הארץ. מעליב להגיד שזה בצפון. למה מדינת ישראל לא אמרה לאנבידיה 'תבואו לקריית שמונה, קחו 100 דונם'? הרי לא חסרה כאן אדמה. תנו להם פטור לעשר שנים ממס. תשכנעו אותם לבוא לכאן. פה מדמם, פה המקום הולך למות. היו בונים לעובדים שכונות, זה היה מצמיח את האזור. אבל מנציחים פה את העוני. הם מחלישים אותנו בכוונה כדי שאנשים כאן לא יוכלו לעזוב. החזקים עוזבים".

ולמרות הכעס שהוא אוגר בתוכו, דוידי בחר לחזור למרגליות. "אני אוהב את המקום", הוא אומר, "מה יקרה אם כולם ירימו ידיים? מי יבוא לגור פה?".