המדינה "קוצרת" את פירות ההזנחה במגזר

11 אזרחים ערבים נרצחו כבר בשבוע הראשון של 2026. זהו לא נתון מקרי, אלא נורת אזהרה בוהקת לעתיד הקרוב, הפנים־ערבי והערבי־יהודי.

אם שנת 2025 הסתיימה עם 252 קורבנות רצח בחברה הערבית, אין צורך בדמיון מפותח כדי להבין שבלי תוכנית סדורה, קשה ונחושה - בשנה הנוכחית נחצה בקלות את רף 300 הנרצחים. מדובר בקרוב לקורבן אחד ביממה. התוכנית צריכה לכלול את החברה הערבית ומנהיגיה ואת המדינה וזרועותיה כדי להירתם למאבק בפשיעה.

כבר באופן שבו המדינה מתייגת את הסוגיה - "הפשיעה בחברה הערבית" - טמון שורש הבעיה. לא מדובר בבעיה של החברה הישראלית כולה, אלא בבעיה שממוקמת, תודעתית ומעשית, ב"חצר האחורית" של המדינה. היא אינה נתפסת כסוגיה של ביטחון אישי או לאומי, ובוודאי לא כזו הנוגעת לביטחונם של האזרחים היהודים. כאן בדיוק הכל מתחיל, בהגדרה שגויה של הבעיה - כבעיה "פנים־ערבית" ולא כפשע משתולל בלב מדינת ישראל, בערים מעורבות וביישובים מרכזיים בגליל, במשולש ובנגב.

כן, יש פשיעה ויש אלימות בחברה הערבית בישראל. אין בכך חידוש, ואין כאן ניסיון להתחמק מאחריות אישית או קולקטיבית של אזרחים ערבים, אך האמת הפשוטה היא זו שהבסיס הבלעדי למאבק אפקטיבי בעבריינות ובפשיעה מצוי בידי הריבון - המדינה, הממשלה וזרועותיה.

הבעיה הזו לא נולדה בשנה שעברה וגם לא לפני עשור, היא החלה לפני יותר משני עשורים, וכיום המדינה "קוצרת" את פירות ההזנחה. יישובים ערביים רבים, חלקם מעורבים ובאזור מרכז הארץ, הפכו לטריטוריה מוזנחת שאיש לא ראה בה חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית או מהמדינה. העיקר היה שהבעיה לא תזלוג למרכז הכלכלי והגיאוגרפי של ישראל.

משילות המדינה התמקדה בעיקר במישור הביטחוני, בעוד התחום הפלילי הוזנח כמעט לחלוטין. לתוך הוואקום הזה נכנסו משפחות וארגוני פשיעה, שנהנו מחופש פעולה כמעט מוחלט. בשני עשורים ויותר הם הפכו לגורם הכל־יכול בכל יישוב, השתלטו על מרחבים ציבוריים, על מכרזים ציבוריים ופרטיים, ובהמשך גם על הפוליטיקה המקומית - ואיש לא העז לדבר או לספר. מועמדים שנתמכו על ידיהם נבחרו לתפקידי מפתח בבחירות האחרונות, וגם באלו שקדמו להן, כחלק מתהליך מסוכן של נרמול הפשיעה.

כאשר היעדר המשילות הפך לשגרה, מי שמילא את החלל לא היתה המדינה אלא ארגוני הפשיעה, שהפכו ל"אנשי הסולחה", למגשרים ולבוררים בסכסוכי שכנים, בסכסוכי חמולות ואפילו בסכסוכי משפחה. 

זו אינה אנרכיה מקרית. מדובר בתוצאה ישירה של התעלמות והיעדר תוכנית סדורה. כל עוד רצח הערבי מתרחש בידי ערבי אחר והבעיה מוגדרת כ"מגזרית", רשימת הקורבנות רק תלך ותגדל מיום ליום ומשנה לשנה.