הפשיעה היא כשל מדינתי, לא משטרתי: כך נוצר המשבר ומה הפתרון

הפשיעה הגוברת בישראל אינה כשל נקודתי של המשטרה, אלא תוצאה של קריסה מערכתית מתמשכת. מי שממשיך להציג את המשטרה כאשמה הבלעדית עושה הנחה לדרג המדיני ולמשרדי הממשלה - אלה שכשלו במשך שנים ויצרו את התנאים שבהם הפשיעה במדינה לא רק שורדת, אלא משגשגת.

הפשיעה במגזר הערבי, שניצבת היום בראש פירמידת העבירות הפליליות בישראל, היא חלק בלתי נפרד מהבעיה הכללית - אך גם מהווה מראה חדה במיוחד של עומק ההזנחה. מדובר בסימפטומים של מצוקה רב מערכתית: חינוך כושל, תשתיות רעועות, היעדר רווחה ונוכחות מדינתית דלה. והיכן שהמדינה אינה קיימת, נמצאים ארגוני הפשיעה.

כך למשל, משרד החינוך מתקשה לספק מורים מקרב הקהילה, ונאלץ להעסיק מורים עם זיקה נמוכה למדינה. תלמידים נושרים ממערכת שלא מצליחה לייצר עתיד. כשהרחוב ריק מתוכן, אותם ארגונים ממלאים את חלל. זה מתחיל בשליחויות קטנות של העברת מנת סם תמורת 500 שקלים וממשיך בהדרגה להברחות אמל"ח, פרוטקשן ואלימות קשה בתמורה לאלפי שקלים. מי שאין לו תקווה, עובר לעולם הפשע.

גם משרדי הרווחה והבריאות אינם מספקים מענה בסיסי. ביישובים רבים אין סניפי קופות חולים, והתושבים נאלצים לנסוע לערים אחרות. צריך לומר ביושר: רוב אזרחי החברה הערבית שומרי חוק. אבל כשאין תחבורה ואין שירותים - יש מי שנדחף לגניבת רכב או אופניים. לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך מצוקה. כך משרדי הממשלה יצרו בפועל תנאים שמעודדים פשיעה. תחילה קטנה, ובהמשך מאורגנת וקטלנית.

הציבור מפחד

בסוף, הכל נופל על המשטרה. מדובר בגוף שלטוני שסובל מהזנחה רבת־שנים, וכיום קטן מדי למשימות שהוטלו עליו. קצינים ותיקים עזבו ולקחו איתם ידע וניסיון. תיקי רצח ופשיעה חמורה נערמים, כוח האדם חסר, שיעורי הפענוח יורדים וההרתעה נשחקת. הציבור מפחד לשתף פעולה מחשש מארגוני הפשיעה, מצלמות כמעט ואין ובמקומות שיש - דואגים להסירן.

במקביל, הנשק הלא־חוקי מציף את המגזר הערבי: מאות אלפי כלי נשק, תחמושת שמוברחת מגבול ירדן דרך יהודה ושומרון אל תוך היישובים. הנשק זמין, נסחר ונעשה בו שימוש יומיומי. זו לא בעיית אכיפה בלבד - זו קריסת ריבונות. החוק החדש שמאפשר להכריז על ארגון פשיעה כארגון טרור עשוי להביא אפקט מיידי, אך הוא רחוק מלהיות פתרון שלם. יש הסבורים שעדיף שהשב"כ יתמקד בטרור ולא בפשיעה אזרחית, ושבמקום להעביר אליו סמכויות, יש להעניק למשטרה את הכלים שיש לשירות הביטחון הכללי.

צריך להבין: חיסול הפשיעה לא דומה לחיסול מחבלים בשיגור טיל ממסוק, אלא קורה באמצעות הגשת כתבי אישום. בלי חקירה, ראיות, עבודת פרקליטות ובתי משפט - אין הכרעה. וגם כאן, המערכת פועלת לאט. לעיתים חולפות שנים בין מעצר לגזר דין, והעבריינים כבר מבינים שהפשיעה משתלמת.

איפה המשילות?

לאורך השנים, תוכניות לטיפול בפשיעה נערמו על שולחנות שרים ומפכ"לים, אבל בלי משילות הלכה למעשה הן נשארו על הנייר. מה הפריע לכל מבטיחי המשילות למיניהם להקים עד היום תחנות משטרה בכל יישוב כשדגל ישראל מתנוסס מעליהן? למה התחנות במגזר לא הוגדרו כ"תחנות קשות" עם תמריצים ותוספת כוח אדם? למה המשטרה נותרה כבר שנים בלי כלים טכנולוגיים בזמן שפשיעת הסייבר מתקדמת? והטעות החמורה מכולן: ביטול תוכנית "מסלול בטוח" שנהגתה בתקופת הממשלה הקודמת והוכיחה שאפשר אחרת, שהביאה לירידה בפשיעה, וכבר הוכח שביטולה החזיר את המגמה לאחור.

המסקנה ברורה: אי אפשר לנצח את הפשיעה הגוברת מתוך עמדות פוליטיות בלי ראייה מדינתית כוללת. לכן, במקום להרוג את הזבובים חייבים לייבש את הביצה. כמו שלישראל יש מל"ל - מועצה לביטחון לאומי שממליצה לממשלה על מדיניות בתחום הביטחון הלאומי, ישראל זקוקה היום למטה לביטחון פנים: גוף קבוע, מקצועי, חוצה משרדים וגורמי אכיפה, שינתח את מצב הפשיעה וימליץ לממשלה - פעם אחת ולתמיד - איך באמת מטפלים בפשיעה. בלי זה, הכישלון יימשך - והמחיר כבר מוכר לכולם.