זאת היתה אחת מסיסמאות המאבק האזרחי שליוותה אותנו בשנתיים האחרונות. "עד החטוף האחרון". אמרנו אותה בכוח, בכאב, בתקווה שהתעקשה להיאחז. היא התנוססה על שלטים והיתה לסמל מוסרי, למצפן. עכשיו הגיע הרגע שבו המילים דורשות מעשה. הגענו עד לחטוף האחרון - ועכשיו תורו לשוב לישראל.
בשבת השחורה, כשרובנו הלומים והמומים מול אכזריות שמתפרקת, רס"ר רן גואילי כבר רץ היישר לתוך האש. כשהוא פצוע בכתף שזקוקה לניתוח, בלי טיפה של היסוס, הוא יוצא, לא ממתין לפקודות - מסתער, יוצא להדוף מחבלים, לחלץ, להציל חיים, לסייע לנמלטים ממסיבת הנובה.
במהלך הקרבות מול שטני הנוחבה הוא נפצע ביד וברגל, ובמקום לחפש קיר להיצמד אליו, רן המשיך וחתר למגע. לבד, מול עשרות מחבלים, הוא הוסיף להשיב אש. ושם, ברגע שאין בו שום היגיון או הבטחה לחיים, הוא מצליח לחסל 14 מחבלים - עד שנחטף.
כך נראה גיבור ישראל. בשטח, בגוף, באבק, באש ובדם. בהחלטה להקריב למען אחרים, למעננו, מתוך בחירה. כך נראה הלוחם שרץ ראשון ונשאר החטוף האחרון. ועכשיו זה עלינו, כי רן הוא לא רק סיפור של גבורה. הוא כוכב הצפון שמסמן את הדרך. הוא האור שמבקש לשוב אלינו חזרה.
רגע של מבחן ומנהיגות
החטוף האחרון, רן גואילי, חייב לחזור ולהיזכר לנצח כ"חטוף האחרון", זה שלא יהיו אחריו עוד חטופים. זה שחזר בשביל עם שלם שמייחל לרפא את הפצע, למען השורדים ולזכר הנופלות והנופלים, הנרצחים והמעונים. עבור המשפחות השכולות ולכבוד גיבורי וגיבורות החיים ששרדו את הגיהינום. למען הפצועים בגוף ובנפש - ובמיוחד בשביל הילדות והילדים שלנו שמבקשים כבר לשמוע: 7 באוקטובר נגמר.
עד החטוף האחרון, ספרנו את הימים, את השעות, את השניות. החזקנו את הכאב מבעבע ונוכח כדי שלא נשכח לרגע שעם ישראל לא מפקיר אף אחד מבניו, אף אחת מבנותיו. עכשיו זה רגע של מבחן, של גבול, של מנהיגות. זה רגע שבו אסור לוותר או להסכים שרן יישאר החטוף האחרון בשבי.
עכשיו הגיע הזמן שלא יישאר במנהרות הטרור השטני אף לא אח אחד. שנוכל להתחיל לעכל ולבכות, להתאבל, להניח תחבושת על הקרע בלב. שנוכל לרפא, לשקם, לאחות, לאחד, לבנות, להתחזק, להתעצם ולשמור על אור הנרות שהדליקו החטופות והחטופים האמיצים שלנו בעומק האפלה. שהלהבה של העם המיוחד שלנו תמשיך להבהב ולהאיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו