פרידה (כמעט) סופית מדור הנפילים

מניסיון השנים למדתי שכאשר מדובר במערכת יחסים בין אנשים, התחושות אינן משקרות והן משקפות את האמת הרגשית בהקשר לאותו אדם.

עצוב לי מאוד על מותו של אלי זעירא.

לפני כשלושה חודשים הפנמתי שמשהו לא טוב קורה אצל האלוף (מיל') אלי זעירא, מי שהיה ראש אגף המודיעין של צה"ל במלחמת יום הכיפורים ובשנה שקדמה לה.

שוב ושוב דרשתי בשלומו. שוב ושוב הזכרתי לו שאני רוצה להגיע אליו ולהעניק לו את הספר החדש, זה שמסכם את 35 המפגשים בינינו ב־11 השנים האחרונות. הספר שהוא, זעירא, הציר המרכזי בו.

ב־7 באוקטובר התנפצה עלינו הפתעה נוספת. קשה יותר. ומייד ידעתי שזעירא הוא הבחירה הנכונה לבדוק מה משותף ומה מפריד בין שתי ההפתעות

דממה מכיוונו. בניגוד להרגלו.

ואז - "לדאבוני, מצבי הבריאותי מידרדר".

בחלוף שבועיים ניסיתי שוב.

"מצבי הולך ומשתפר", הוא השיב לפנייתי, "ניפגש בקרוב".

לקראת סוף חודש אוקטובר קיבלתי עוד הודעה קצרה: "היום בערב יתאים לי".

הסברתי שההתראה הקצרה לא תאפשר לי להגיע. ניסיתי לתאם מועד חדש.

חשבתי שעוד תימצא לנו ההזדמנות.

טעיתי.

משני צידי פינת האוכל

היכרותי עם אלי זעירא החלה בצהרי יום חורף בשלהי דצמבר 2013.

כחוקר מלחמת יום הכיפורים, ומי שעד אז כתב שני ספרים על אודותיה, מצאתי את עצמי מתעמת עם ההכרה שלצורכי הרחבת המחקר על המלחמה ההיא, אני חייב לפגוש את האיש בעל עיני הפלדה שהוחזק אצלי, כמו אצל כל דור לוחמי כיפור 73', בתור האשם העיקרי בהתנפצות הפתעת מלחמת יום הכיפורים.

כשדפקתי על דלת ביתו בשכונת צהלה עדיין התקשיתי להאמין שאני עומד לפגוש את האיש עצמו. להתעמת איתו.

אחר כך התיישבנו משני צידי השולחן בפינת האוכל, עם שתי כוסות תה ופלחי לימון, החלפנו מילים ראשונות של היכרות, וכשהרגשתי חופשי יותר העזתי פנים ואמרתי, "באתי גם להשמיע בפניך את תובנותיי. להבין מה הניע את פעולותיך - אלה שנעשו, ובעיקר אלה שלא. ברשותך אשאל אותך גם שאלות נוקבות".

"תשאל שאלות נוקבות - תקבל תשובות נוקבות", ענה והוסיף, "אני לא יודע אם ייצא לי טוב מזה, אבל כמה יותר גרוע אני עוד יכול להצטייר בעיני הציבור?". אז באתי אליו. לשמוע. להשמיע. לשוחח. לדון. ובעיקר לבדוק, מה גרם לו לדבוק בהערכת הסבירות הנמוכה לפריצת מלחמה.

שבע פגישות אחר כך, 1,200 דקות פנים אל פנים, היתה לי ראשיתה של תשובה (והיא גם קיבלה ביטוי בחוברת "משק כנפי הטעות" / המרכז למורשת המודיעין /2014 ).

מפגשים שהפכו למסורת

אחר כך מצאתי תירוץ לחזור ולהיפגש איתו. מחקר חדש שלי דרש לשמוע שוב את תובנותיו.

מאז זה הפך למסורת. מדי כמה חודשים היינו נפגשים בביתו. מסובים משני צידי השולחן הקטן בסלון. קפה. עוגיות. מים. מכשיר הקלטה. ואלי זעירא אחד.

ב־7 באוקטובר 23' התנפצה עלינו הפתעה נוספת. קשה יותר. ומייד ידעתי שזעירא הוא הבחירה הנכונה לדון גם בה. לבדוק איתו מה המשותף ומה המפריד בין שתי ההפתעות - אוקטובר 73' ואוקטובר 23'.

במהלך 11 שנות היכרותנו חיכיתי בכיליון עיניים לפגישות איתו.

בשעות הארוכות שביליתי במחיצתו גיליתי שאיש לא צעיר זה (תחילת היכרותנו היתה אחרי יום הולדתו ה־85) הוא רחב־אופקים, אוהב ספר, יודע, ממש יודע, להקשיב.

"תשאל שאלות נוקבות - תקבל תשובות נוקבות", ענה, "אני לא יודע אם ייצא לי טוב מזה, אבל כמה יותר גרוע אני עוד יכול להצטייר בעיני הציבור?"

מי שאף פעם לא איבד ריכוז. ידע לספר סיפור. וגם לשים נקודה. מי שהיטיב להתמקד בגזרה צרה וגם השכיל לראות את התמונה הרחבה. ובעיקר, מצויד בחוש הומור ייחודי לו שבעזרתו, כשנדרש, ידע להקל על האווירה (אם נטענה יתר על המידה).

וגם יודע לקבל ביקורת.

כן, ביקורת.

בתחילת דרכנו חששתי שברגע שאדרוך לו על יבלת, ינהג בי כדרכם של רבים אחרים (שמתקשים לקבל ביקורת כאשר היא מופנית אליהם) - יצביע בכיוון הדלת וימנע ממני לעבור את מפתנה בשנית.

לא מיניי ולא מקצתי.

ודרכתי לו על יותר מיבלת אחת.

וכך, אף שלא הרפיתי עד קבלת התשובות, ובדרך לשם השמעתי שאלות קשות, הוא תמיד נעתר לבקשותיי להיפגש.

וברגעי "המריבה" הכי סוערים לא עיקם פרצוף, המשיך לענות על הכל.

וגם הודה שטעה. פעם. עוד פעם. ועוד אחת. 

הידיעה על מותו של זעירא היכתה בי.

אני מתגעגע לפגישות איתו.

אולי גם לפרידה ה(כמעט) סופית מדור הנפילים שהקים את המדינה.

ועצוב לי. מאוד. 

הכותב הוא חוקר מלחמות ישראל (בדגש על מלחמת יום כיפור, עליה כתב 6 ספרים), זוכה פרס צ'צ"יק לשנת 2019  על מפעל חיים בחקר מלחמות ישראל, ומחבר "ויכה הברק פעמיים", המבוסס על שיחות עם אלי זעירא