ערבות הדדית היא תנאי קיומנו

עוד מעט ילבשו כולם בגדי חג ויקראו בבתי הכנסת את הפסוק האחרון של התורה: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל".

בעוד רגע יסיימו את הקריאה, יתחילו מחדש את "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", ויקיפו את הבימה בריקודים ובשירה עם ספרי התורה, ספר החיים היהודי. חג של שמחה וקהילה, של ילדים ושל בית.

ואני, זו השנה השלישית ברציפות, אחגוג את שמחת התורה במדים עם חבריי למילואים. הראשון היה בכפר עזה ב-7 באוקטובר, כשבמקום חולצה לבנה לשמחת תורה לבשנו מדי זית, ובמקום הקפות עם ספר תורה - זירת קרב. מאז, כמו רבים אחרים, לא חזרתי באמת לאותה שמחה פשוטה של חג.

בשמחת תורה השני איבדנו לוחמים בגדוד בקרב גבורה באל עדייסה, לבנון, מול משגב עם. והשנה שוב בצפון, עם אותה אדמה טובה ונופים מרהיבים, ועם אותם פרצופים, מעט שְׁחוּקִים, אבל מאמינים ומלאי תקווה. פעם שלישית ברצף.

בכל פעם אני חושב על אשתי אילת ועל שבעת הילדים בבית. על בית הכנסת היישובי שלנו, שממנו עולה שירת חג שמחה של ילדים עם ספרי תורה קטנים ודגלונים שקיבלו בגן.

ושוב אחשוב על הילדים שלי, וכמותם עוד אלפי ילדים ברחבי ישראל שהכיסא הריק של אבא בבית הכנסת מזכיר להם שהוא שוב במילואים. ילדים שהחגים שלהם חסרים השנה, כי האבות שלהם - חלקם בקבע, חלקם במילואים - כולם במערכה ארוכה וצודקת על קיומנו כאן.

אני מבקש מאיתנו כחברה שנסתכל סביב, שנהיה רגישים; שבקהילה, בבית הכנסת, בשכונה, נזכור לשים יד על כתפו של ילד שאבא שלו עדיין במילואים, להזמין אותו לשבת לידנו, לשמח אותו. לא לשכוח את המשפחות שנושאות בעומס הלא פשוט הזה. וכמובן, ואף יותר מכך, את אלו שאבא שלהם נפל בקרב ולא ישוב עוד. איתם ועבורם נדרשת הרגישות הגבוהה ביותר - תמיד, אבל בחג כפליים.

שמחת תורה היא אולי החג הכי קהילתי שיש. אין בו סעודה מיוחדת עם רימון או מצות, אין בו טקס דתי מורכב, אבל כן יש בו ריקוד משותף, יש בו מעגל - וזה בדיוק מה שאנחנו כעם צריכים השנה: לא קו מפריד, לא מחיצה, אלא מעגל ענק ורחב של עם שבו כולם בפנים.

להתחיל מחדש גם כשהכאב עוד טרי

השיבה של החטופים הביתה ממלאת אותנו באושר שאין לתאר. אי אפשר שלא להתרגש מדמעות האימהות, מהחיבוק של האבות, מהמילים הראשונות מחוץ לשבי הנורא בעזה.

אבל גם בתוך השמחה הזו אסור לשכוח בזכות מי הגענו לרגעים האלה: בזכות גבורת הלוחמים, בזכות חברינו לנשק שלא חזרו, בזכות המשפחות השכולות ששילמו מחיר כבד מנשוא שלצערנו ילווה אותן עוד שנים ארוכות. כל חטוף שחוזר הביתה זה בזכות חייל שאיבד יד, רגל, את חייו, למען שובו.

בשמחת תורה אנחנו מסיימים ומתחילים באותה נשימה. זהו אולי הסמל הכי עמוק לעם שלנו - לדעת להתחיל מחדש גם כשהכאב עוד טרי, גם כשהסוף לא פשוט. עם ישראל קם, מתנער, וממשיך לקרוא בתורה. ממשיך לחיות, ממשיך להאמין.

לרגע אסור שנשכח: תמיד נצטרך להגן על מדינת ישראל. אנחנו תאבי חיים, אך בעתיד הנראה לעין לא יהיה רגע שבו נוכל להרשות לעצמנו להניח את הנשק, להפסיק לשמור על ביטחוננו. השיעור של השנתיים החולפות הוא חד וברור: כשאנחנו יחד אנחנו מנצחים. כשאנחנו מפורדים ושסועים - האויב תוקף ומנצל הזדמנות.

ערבות הדדית איננה סיסמה, היא תנאי קיום. היא לא רק בשדה הקרב, אלא גם בחדרי הלב. לדעת לשאת האחד את האחר. להיות שם לא רק במקלט כשיש אזעקה, אלא גם בשגרה ובחיי שפיות.

זה הזמן, אחרי שנתיים של קרבות ודם, להתחיל תקופת ריפוי לאומית. להשקיע באחדות, בחיבור, בהקשבה. לא לוותר על הוויכוחים, אבל לקיים אותם מתוך שיח ענייני ומכבד. להבין שהמחלוקת בבית היא לא אויב, אלא מנוע של חיים - ובתנאי שיודעים לנהל אותה בכבוד.

כשאני עומד במוצב ומביט צפונה, אני חושב על היום שבו אחזור הביתה, על המעגלים של שמחת תורה, על הילדים שמניפים ספר תורה קטן ושרים. אני מתפלל שכשנשוב בקרוב נמצא עם שמח - לא רק בחג, אלא בחיים עצמם.

הכותב הוא קצין בגדוד 71 של חטיבת הצנחנים