האנשים שעשו טוב למען עם ישראל השנה

ערב ראש השנה תשפ"ו, הכול מבעבע, חשוף, שנאה ניבטת מכל עבר, הטחת ההאשמות, חוסר סבלנות וסובלנות, פילוג ושיסוי.

שנתיים לטבח 7 באוקטובר והחברה בישראל מתקשה להתאושש. לא מצליחה לחבר נרטיב מסדר, משותף לכולם. חזון אחד שיוסכם על רוב העם. ולא, להפוך לספרטה או את רצועת עזה לחזון נדל"ני אינו חלק מעיקרי מגילת העצמאות שלאורם נוסדה מדינת ישראל.

עם זאת, ערב ראש השנה החדשה, ראוי למנות אישים ומעשים שבלטו בעשייה למען הקולקטיב הישראלי. כאלו שלא חששו להביע את דעתם. אנשים שהתייצבו לעזרה, היכן שהמדינה שכחה את מקומה, בעודה הוזה את חלומות הניצחון המוחלט שמסרב להתממש ומפקירה את החטופה והחטופים, חיים וחללים.

בולט בהיבט הזה הוא הרמטכ"ל, רא"ל אייל זמיר. שריונר גאה, שמקפיד ללכת עם הכומתה השחורה בכותפת. אומרים על השריונרים שהם מרובעים. זמיר הוא כזה במובן הטוב של המילה: שקול וענייני, קפדן שאינו חושש לומר את דעתו, גם מול התפרצויות מבישות של שרים, שלא שירתו או שעשו שירות צבאי בכאילו.

עושה זאת בדרכו

רא"ל זמיר לא היסס לומר, שתוכנית הממשלה לכיבוש עזה היא לא פחות ממלכודת מוות. כלובש מדים הוא מחויב לממש את החלטות הדרג המדיני, רק שעושה זאת בדרכו: לאט, בזהירות, לא בלוח הזמנים שראש הממשלה נתניהו והקבינט המטורלל שלצידו דרשו. הקפדה על הסתמכות על מודיעין, שמועבר גם לנתניהו.

בכל התבטאויותיו הוא חוזר ואומר, שהחזרת החטופים היא מטרת העל. מכאן, שלא כיבוש עזה ולא השלטת משטר צבאי מפעילים אותו. מקפיד לפרט את המחיר של כל פעולה שנדרשת על ידי הדרג המדיני. מי שחושב שהוא בסוף יתפטר כי יימאס לו, טועה בו.

למקורביו הוא אומר: אני מחויב לחיילים ולאזרחי המדינה, ולכן את הנחיות הדרג המדיני אבצע כפי שאני מוצא לנכון. לעומתו, קשה להבין כיצד אלוף (מיל') דוד זיני לא מבין שנפל פגם מהותי בדרך מינויו לראש השב"כ. זאת, משום שלא הודיע למפקדו הישיר, הרמטכ"ל, שראש הממשלה מבקש לפגוש אותו ודיווח בדיעבד שהתפקיד הוצע לו. לכן הוא חייב להסיר מועמדותו. זה לא קשור לטוהר המידות או לבית הגידול שלו. זה כן קשור לכללי בסיס שהופרו ושמעלות סימן שאלה לגבי יכולתו לומר "לא" למי שמינה אותו.

בכאב ענק הם שם

עוד בולטים לטובה כל אלו שעושים למען החטופים ומשפחותיהם. אותם מפגינים שכבר שנתיים עוצרים הכל ומדי מוצ"ש מגיעים לכיכר החטופים. מעל כולם, מעוררי ההערכה הם אותם הורים, אחים ובני זוג של חטופים, שלא נותנים לאף אחד להסיט אותם ממאבקם למען ילדיהם. בקול גדול. בכאב ענק הם שם. כל יום, כל שבוע וכך כבר שנתיים. גרונם ניחר אבל קולם נשמע.

יש עוד רבים וטובים, אבל מעל כולם אני מבקשת להציב את החיילים, המילואימניקים ובני משפחותיהם. הם אלו שבגופם מסמלים את האתוס הישראלי שמעמיד את טובת המדינה לפני טובתם האישית, תוך סיכון חייהם למען כולנו. שאלוהים ישמור על כולם.

ערב ראש השנה תשפ"ו אני מאחלת שיפה ושונה תהא השנה. מייחלת שמנהיגינו יתעלו, יחזירו את החטופים ויסיימו את המלחמה עוד לפני יום השנה לטבח.