"עוד שנה מתחילה ואני שוב בלי אחי, עוד שנה שבה איתי שלנו לא חוזר הביתה"

ממש עוד רגע מתחילה שנת הלימודים ואני מוצא את עצמי שוב פותח שנה בלי שאחי איתי יהיה כאן. כשאיתי נחטף לעזה הייתי תלמיד כיתה ח׳. מאז עברו כמעט שנתיים והיום אני עולה לכיתה י׳, אבל המציאות שלי לא השתנתה. אני לא מאמין שאני צריך להתחיל עוד שנה ככה, עוד שנה שבה איתי שלנו לא חוזר הביתה.

חשוב לי שידעו מי זה איתי ושלא יהפוך לעוד שם ברשימה. איתי הוא אח גדול שכל אחד היה רוצה. הוא עזר לי בלימודים כשנתקעתי, הוא ידע איך להוציא אותי מהבית כדי לשחק במגרש, הוא היה שם בשבילי בכל דבר קטן וגדול.

מעבר לבית איתי היה חלק מתנועת נוער שנקראת משצים מדריכי שלח צעירים. מאז שנחטף אני ממשיך את הדרך שלו שם. הקהילה הזאת עוטפת אותי ותומכת בי בכל דרך אפשרית ורק עכשיו אני מבין למה הוא כל כך אהב להיות חלק ממנה. שם אני מרגיש הכי קרוב אליו.

אבל לצד התמיכה יש גם כאב גדול שלא עוזב. הכאב של אי הוודאות ושל הידיעה שכל יום שעובר הוא עוד יום שבו איתי לא כאן. זה לא משהו שאפשר להתרגל אליו. החטופים לא יכולים להפוך לשגרה. הם חייבים לחזור הביתה. מי שחי חייב לחזור לחיים ומי שאיננו חייב לחזור לקבורה יהודית מכובדת.

אני כבר לא ילד קטן, גם אם לפעמים הייתי רוצה להיות. המציאות הכריחה אותי לגדול מהר. במקום להתכונן לשנת לימודים חדשה כמו כל נער בן גילי אני מדבר עם כל מי שיכול לעזור הארץ ובעולם ומבקש את מה שאמור להיות מובן מאליו, את החזרת אחי.

אני רוצה שאנשים יזכרו שמאחורי כל שם יש בן אדם. איתי הוא לא רק חייל שנחטף, הוא אח ובן וחבר ומדריך ואחד שאי אפשר היה לפספס את החיוך שלו. אני רוצה שכולם יידעו מי הוא ושלא ייעלם בתוך הסטטיסטיקה של המלחמה הזאת.

המסר שלי פשוט. אל תשכחו את איתי. אל תשכחו את כל החטופים. אל תשאירו אותנו לפתוח עוד שנה בלי תשובות ובלי סוף לסיוט הזה.

הכותב הוא אלון חן, אחיו של החטוף איתי חן.