כבר חודשים רבים מדינת ישראל נלחמת לא רק בשבע חזיתות – אלא גם מול דעת הקהל העולמית. האשראי המוגבל והזמני שקיבלנו עם פרוץ המלחמה אזל מזמן.
העולם לוחץ עלינו לסיים את המערכה נגד חמאס – עם או בלי השבת החטופים, עם או בלי המשך שלטון חמאס בעזה.
למנהיגים הזרים, המתמודדים עם לחץ פנימי בלתי נסבל, כבר לא משנה כיצד זה יסתיים – העיקר שהנושא ייעלם מהכותרות. השבוע אף ראינו כיצד חלקם חיבלו במאמצי המשא ומתן, ונתנו לחמאס תמריץ לסרב לשחרר את החטופים.
למעשה, רק הנשיא טראמפ ניצב כיום בינינו לבין בידוד בינלאומי – ואיש לא יכול להבטיח את המשך תמיכתו.
בלי טיפת רצון טוב
דווקא ברגע השברירי הזה הממשלה בוחרת להרחיב את המלחמה. ובשונה מהמצב בתחילתה, לא רק שאין לנו טיפת רצון טוב בעולם, אלא שגם הקונצנזוס הלאומי מתפרק.
ההסכמה הרחבה שהיתה סביב יעדי המלחמה – איננה עוד. וכאן המקום לשאול: במצב כזה, כשרוב הישראלים כבר אינם תומכים בהמשך המערכה כפי שהיא מתנהלת, מהי בכלל מטרת ההסברה? איך אפשר לגונן על ישראל כשישראל עצמה אינה דוברת בקול אחד?
האמת צריכה להיאמר: במצב כזה משימת ההסברה הופכת לבלתי אפשרית. הסיבה לכך פשוטה: להסביר את ישראל כיום משמעו לבחור צד בוויכוח פוליטי פנימי מר ואכזר. אין קו ממלכתי אחד שניתן להתלכד סביבו או קונצנזוס לרפואה. אפשר לתאר את האתגרים ואת המחלוקת עצמה בצורה פרשנית, אבל לא ממש מעבר.
למעשה, אי אפשר, וגם לא ראוי, להתייצב מול מצלמות העולם ולהתעמת עם עמדות הצבא או משפחות החטופים, כשהמראיינים מצטטים אותן ישירות. פעילי ההסברה שרוצים להגן על ישראל לא יכולים ולא צריכים להיות שופרות של ממשלה שאין לה תמיכה רחבה.
המציאות הזו בלתי אפשרית, בפרט כשבין שני יעדי המלחמה העיקריים – השבת החטופים ומיטוט שלטון חמאס – מתקיימת סתירה אכזרית. את הדילמה הבלתי אנושית הזו יצרו המפלצות של חמאס. אבל כאשר המאבק בין שני היעדים החיוניים הללו הופך לטעון כל כך, אוזלים גם הטיעונים שבאמצעותם ניתן לקנות לישראל זמן יקר בזירה הבינלאומית.
בלי לגיטימציה פנימית
והמורכבות לא מסתיימת בהסברה. דמוקרטיה ליברלית הנשענת על אנשי מילואים לא יכולה להרשות לעצמה לצאת למהלכים צבאיים שנויים במחלוקת בלי לגיטימציה פנימית רחבה.
מהסיבה הפשוטה הזאת, כשעיתונאים זרים משקפים לעולם את הביקורת מבית – ואין תשובות מאחדות – ההסברה כושלת מראש.
מאז שסיימתי את תפקידי במערך ההסברה אני קורא להקמת מנגנון מקצועי שיתמודד עם מתקפת התעמולה האכזרית נגדנו.
כחלק מזה צריך לגייס דוברים רשמיים בכל השפות, שיפעלו במשמרות סביב השעון; לנהל משברים באופן יזום, במקום להשאיר האשמות חמורות ללא תגובה; להשליט משמעת מסרים בצמרת המדינית; ולשים קץ להצהרות חסרות אחריות על "השמדת הרצועה" או "גירוש האוכלוסייה" (כביכול מרצון), שמעבר לבעייתיות המוסרית הברורה גם גורמות נזק חמור לתמיכה בנו בעולם.
אבל כל עוד אין אחדות לאומית – כל המנגנונים שבעולם לא יעזרו. למה? כי הסברה היא לא רק עניין של טיעונים וניסוחים. היא נשענת על בסיס איתן של תמיכת העם.
כשרוב הישראלים אינם תומכים במערכה כפי שהיא מתנהלת, מהי מטרת ההסברה? איך אפשר לגונן על ישראל כשישראל עצמה אינה דוברת בקול אחד?
צעדים ואמירות המפלגים ומסכסכים, במקום לבנות קונצנזוס רחב, פוגעים ישירות בהסברה, בשימור התמיכה הבינלאומית – ובסופו של דבר מעכבים את השגת יעדי המלחמה. מי שמחפש אויבים מבית ימצא בסוף עוד אויבים מבחוץ.
בלי תמיכה עולמית לא נוכל לתרגם את הניצחונות הגדולים של הלוחמים בשטח להישגים מדיניים – ונמשיך להיתקע במלכודת שחמאס טמן לנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו