תשעה באב, היום שבו עם ישראל אבל על חורבן שני בתי המקדש ועל חורבן ירושלים, הוא זמן לחשבון נפש והתחזקות לאומית.
זרועות החורבן הרחוקות מורגשות אצלנו היום באנטישמיות הברברית שגבתה מאיתנו בשנתיים האחרונות מחיר דמים כבד, ועדיין אנחנו נמצאים תחת שליטתם של רשעי-עולם, וגם על זאת אנו פונים לריבונו של עולם ואומרים: "עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר?".
במשך כל השנה אנו מצווים לשמוח ולהודות על כל צעד של התפתחות. זכינו בחסדי השם למדינת ישראל האהובה שלנו, לחזרת הישות הלאומית ולבניין ארצנו שמתפתחת בצעדי-ענק. בחודשיים האחרונים זכינו להחלשה משמעותית של זרוע הרשע בלבנון, בסוריה ובאיראן. עם כל זאת - הימים הגדולים שלנו הם ימי החלומות הגדולים לעתיד מזהיר שעליו ניבא הנביא: "ירום ונישא וגבה מאוד''. עתיד שבו עם ישראל יהיה מגובש ומאוחד. עתיד שבו הרמה רוחנית והמוסרית שלנו תעלה לרמות שלא נראו בעבר, ועל פסוק זה אמרו חכמים ''יותר ממשה רבנו''.
לכן, דווקא מי שמכיר בכל הטוב שבמדינת ישראל שלנו, אומר בצדק בתפילת תשעה באב: ''נחם את העיר החרבה והבזויה והשוממה" וכו', מפני שביחס לעתידנו הגדול, ההווה מוגדר כחרב.
כדי לצעוד לקראת העתיד, אנו מחויבים לתקן את חטאי-העבר שגרמו לגלותנו, וכיוון שהמקדש השני חרב בגלל שנאת חינם, אנו מצווים בראש ובראשונה להרבות באהבת חינם. היסוד לתביעה זו הוא ההכרה בכך שאנחנו איננו אוסף פרטים שיצרו באופן מלאכותי חברת-שותפות גדולה, שבה כל פרט או קבוצה בודקים בכל רגע את הכדאיות שבשותפות זו, שהופכת להיות מותנית ומוחלשת.
אבות האומה - אברהם, יצחק ויעקב - לא זכו לקבל תורה, ורק מרגע שהפכנו לעם ביציאת מצרים, למרות הרמה הרוחנית הנמוכה של עם-עבדים, בזכות העובדה שהיינו עם, זכינו לקבל תורה. רק ההכרה בכך שאנחנו נשמה אחת בעלת איברים שונים, כשכל אחד מאיתנו מהווה איבר חיוני לאומה, רק היא מאפשרת לצוות "ואהבת לרעך כמוך", כמוך ממש כיוון שאנחנו זרועות של יחידה אחת. גם ראשי-עולם שהווייתם חמאס מזהים שאין שום הבדל בין תושב יש''ע לבין חברה בארגון "בצלם" מקיבוץ בארי. בנקודת העומק שלנו כולנו בנים לאומה הישראלית, שהטוהר שלה הוא שנוא-נפשם של הפראים.
הבדלי הדעות בתוכנו משמעותיים מאוד, אבל בטלים לגמרי ביחס לנקודת העומק הישראלית שממנה אנחנו באים. ככל שניתן למשותף העיקרי שלנו מקום מרכזי, ונחפש בכל אחד את מעלתו ולא את מגרעותיו, נדבר טוב אחד על השני ונשפוט אותו בעין טובה ולא שחורה ומאשימה, נזכה לכפר על החטאים הגורמים לגלותנו, נכריע את הרשעה, ויחזרו בנינו האהובים בשלום ובבריאות גוף ונפש אל חיק משפחותיהם ואלינו.
הלב מתכוונן אל אלון
קובי אהל, שבנו אלון מוחזק בשבי חמאס כבר 666 ימים: "אלון מחבר לבבות דרך צלילי הפסנתר. זו הדרך שנבחרה לאלון עוד שהיה צעיר, להפיץ אור ואהבה. הצלילים שיצר לא נגעו רק באוזניים הם חדרו עמוק, אל תוך הנפש. במילים עדינות ובמוזיקה שקטה אך עוצמתית, הוא גישר בין זרים, חיבר עולמות, וריפא פצעים שלא תמיד נראו לעין. כעת, כשהוא פצוע בעזה, הלב של כולנו מתכוונן אליו אל האיש שידע להעניק כל כך הרבה רגש, וחיבר בינינו בלי לומר מילה
"מידי יום אנחנו מקבלים אלפי שעות של צלילים מהציבור הישראלי המבקשים לשלומו וחזרתו. זו העוצמה של העם שלנו, הביחד ורק הביחד הזה יחזיר את אלון ושאר החטופים הביתה".