האפקט הפסיכולוגי מאחורי החיבוק החם של עינב צנגאוקר ושרה נתניהו

המפגש החם בין עינב צנגאוקר לבין בנימין ושרה נתניהו הימם חלקים גדולים בציבוריות הישראלית. משני צדדיו של השסע הפוליטי גילו פתאום פנים אנושיות, רגע פשוט של חמימות בין בני אדם. אולי כשמתקרבים כל כך לרצועת עזה, כשעומדים בבתים ובחדרים שבהם התרחשו הזוועות, קל יותר לזכור שמי שביצעו אותם היו רוצחי חמאס, ולא "מר הפקרה".

יש לא מעט פרשנים ושאר מתעבי נתניהו, שאוהבים להסביר ש"סתם בזבזנו זמן". בשבוע הקרוב נשמע לא מעט מהם מסבירים לנו שבדיוק אותו מתווה, שעליו מוסכם בימים אלה, היה בהישג יד כבר לפני שנה ואולי אפילו קודם לכן. אפשר היה להציל חטופים, הם יסבירו לכם, אפשר היה לשחרר אותם ממנהרות המוות בגיהינום של חמאס.

מה עיכב אותנו? לכך הם ישיבו: ההישרדות הפוליטית של נתניהו, אדישותו לסבל החטופים, אטימותו לייסורי המשפחות, ושאיפתו להמשיך במלחמת־נצח כדי לחמוק ממשפט או מוועדת חקירה שתמצא אותו אשם בטבח 7 באוקטובר. מה שיבוא קודם. תוסיפו לזה את המשיחיות של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שהם בכלל "אוכלי מוות", והנה לכם האפקט הפסיכולוגי שבעטיו כל כך הרבה אנשים הוכו בתדהמה מהאפשרות שעינב צנגאוקר פגשה בניר עוז בן אדם, ולא שטן.

לא תתפלאו למצוא השבוע כותרות בנוסח "כך טרפד נתניהו" ביחס למגעים קודמים עם חמאס, ולא יחסרו גם הדלפות על ניסיונותיו "לחבל" במשא ומתן הנוכחי ברגע האחרון. יספרו לכם שחמאס התגמש והציג תנאים סבירים, אבל נתניהו הקשיח את עמדותיו הקיצוניות על קו הסיום.

יספרו לכם שאלמלא הלחץ של הנשיא טראמפ, נתניהו היה ממשיך להקריב את החטופים למען שרידותו. ובמשך השבועות הקרובים, מורטי העצבים, יטפטפו לכם עוד ועוד אינדיקציות לכך שנתניהו זומם להפר את תנאי ההסכם ולחזור למלחמת הנצח שלו.

כל כך הרבה זמן בוזבז פה על שנאה; על התמסרות לנרטיב שלפיו אפילו לנשיא ביידן, ואחריו טראמפ, אכפת יותר מהחטופים - מאשר לנתניהו. אנשים יצאו לרחובות להפגין למען שחרור חטופים, כשמושא המחאה היה בעצם נתניהו. ימי זעם, איומי שביתה וסרבנות, חסימות כבישים, הבערת מדורות - הכל נגד "מר הפקרה" ומלחמתו המיותרת.

יבוא יום ואפשר יהיה לאמוד את המידה שבה נוצלה הטרגדיה של משפחות החטופים לצורכי הקמפיין נגד נתניהו; את הציניות מקפיאת הדם שבה יחצני־על, אנשי תקשורת, מובילי מחאה מוכרים וחברי כנסת מהאופוזיציה התנפלו על התסכול ועל הייסורים של משפחות החטופים, כדי לנהל מתחת לסינר שלהן את מלחמת הנצח שלהם בליכוד ובנתניהו.

מה שהלך לאיבוד בכל הזמן הזה הוא היכולת שלנו, כחברה, לנסות להתמודד בצורה מושכלת עם דילמה לאומית. שהרי ל"מר הפקרה" ול"אוכלי מוות" אין טיעונים או לוגיקה - רק כוונות רעות, משיחיות נקמנית ולב אטום. אין מה להתווכח, אין מה להקשיב, אין טעם לדון. הבעיה היא לא רק ההסתה נגד נתניהו וחברי הממשלה, אלא המים הרדודים שבהם נאלץ להתקיים איד הדיונים האסטרטגיים והמוסריים החשובים בהיסטוריה של מדינת ישראל.

כמה אירוני שבעוד שבועות אחדים נציין 20 שנה להתנתקות ונביע כולנו חרטה על האופן שבו הושתקו באלימות קולות ההתנגדות למהלך ההרסני הזה, על האטימות התקשורתית לאזהרות מהנזקים, על ההתגייסות של מערכת המשפט לדיכוי המחאה, ועל הלינץ' התקשורתי והלעג שספגו פוליטיקאים ואנשי ביטחון שהעזו להתריע מפני הסכנה שבהתבססות משטר טרור חמוש מעבר לגבול.

כל אלה שגולגלו אז בזפת ובנוצות, ובדיעבד די צדקו. בעוד 20 שנה נדבר כך גם על האופן שבו שיח השנאה נטרל את היכולת שלנו לשקול באופן רציונלי את החלופות האפשריות באחת ההכרעות הגורליות בתולדותינו.