קראתי את הציוץ של אליהו יוסיאן שקורא לשרוף את גופתו של אהרון ברק ולחלל את נשמתו – ונחרדתי. זו לא עוד התלהמות בשולי הרשת. זו לא "אמירה שיצאה משליטה". זו קריאה מחרידה, אפלה ומסוכנת שמבזה את היהדות, את העם ואת המרחב הציבורי הישראלי כולו.
אהרון ברק הוא ללא ספק דמות שנויה במחלוקת עזה. מותר ואפשר לחלוק על מורשתו המשפטית, לבקר את פועלו ואת השפעתו על המערכת המשפטית, אפילו בחריפות ובקול רם. אני עצמי חלק מהמבקרים הקבועים על חלק מהחלטותיו. אבל לקרוא להשמדה טוטאלית של אדם – בגוף ובנפש – זו לא מחאה פוליטית, זו לא קנאות אידיאולוגית. זו שנאה חולנית שחוצה כל קו אדום.
מי שמדבר בשם "מדינה יהודית" ומשתמש בשפה כזו, פשוט לא מבין את עומק היהדות ואת ערכיה. התורה שציוותה "ואהבת לרעך כמוך", חז"ל שציוו "כבוד המת בזיון חי הוא", והמסורת היהודית כולה שמקדשת את צלם האדם כולם מתנערים מדברים כאלה. אין בהם לא קודש ולא קדושה. היהדות האותנטית אינה עוסקת בקללות מוות ובשנאה עיוורת אלא בכבוד האדם הבסיסי, גם כשאתה לא מסכים איתו בתכלית. אפילו אויבים מובהקים נקברים בכבוד בתרבות היהודית. אפילו מי שחטאו חטאים חמורים זכאים לכבוד אחרון.
מי שמאבד את הרסן המוסרי בשם הערכים – מאבד בסופו של דבר גם את הערכים עצמם. כי אם הדרך שלך כוללת דה-הומניזציה מוחלטת, ביזוי אכזרי, וקריאות גלויות לאלימות – היא לא מובילה לשום מקום מוסרי או רוחני. רק לתהום חברתית. זו עבודת אלילים בלבוש מודרני.
הדיון הציבורי בישראל הוא חיוני, אבל הוא גם נושא באחריות. אחריות חברתית, מוסרית ויהודית. דווקא בימים של מחלוקות עמוקות, של מתח חברתי וקרעים לא פשוטים, חשוב פי כמה לשמור על שפה נקייה ושיח אחראי. המילים שאנחנו בוחרים לומר, לכתוב, לשדר הן לא רק צלילים או אותיות. הן מטביעות תודעה, מציתות רגשות, ועלולות גם להצית אש ממש. כששיח השנאה מתיר את הרסן, בסוף מישהו קם ועושה מעשה. כבר היו דברים מעולם.
אפשר לחלוק, אפשר לבקר, אפשר אפילו למחות – אבל חובה לעשות זאת כיהודים. כעם שיודע שמחלוקת לשם שמיים אינה קללת לשם שנאה. חלק מהאתוס היהודי הוא לדעת לרסן את הזעם, להלביש מחאה בכבוד, ולהאמין שגם מי שחושב אחרת הוא אח, לא אויב.
המחנה הלאומי והדתי חייב לדעת להציב קווים ברורים ואדומים. לא כל מי שצועק בקול רם מייצג אותנו או את ערכינו. לא כל מי שמשתמש בשם התורה והמסורת מדבר באמת בשם היהדות. אני קורא בזאת לחבריי בימין: אל תעמדו מנגד בשתיקה. תגנו בפומבי. תתנערו מהשפה הזו. תגידו בקול ברור וחד-משמעי – זו לא דרכנו, זו לא יהדות אמיתית, וזו סכנה ממשית וקיימת לחברה הישראלית כולה.
אנחנו זקוקים ליותר אנשים שמרימים את השיח, שמכבדים גם כאשר כואב, שמחזירים את היהדות למהותה: לא לקללות ולכעס אלא לאור, לרחמים, ולבניין. כי יהדות אמיתית לא שורפת גופות. יהדות אמיתית בונה נשמות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו