אני רק רוצה את תמיר בחזרה: זו המציאות שלי קרוב לשנתיים

מחר אנו מציינים את יום האם. עבורי, זה יסמן 583 ימים מאז שראיתי בפעם האחרונה את בני, תמיר.

ב־7 באוקטובר, תמיר נחטף בברוטאליות מניר עוז. בן 38, אב לשניים, בעל ובן מסור, דור שלישי בקיבוץ ניר עוז שאהב, ועמד בגבורה להגן על הבית כשהמחבלים פתחו בהתקפה. במשך שעתיים וחצי, הוא נלחם להגן על הקהילה עד שנפצע, נחטף ולא שרד את הפציעה. והיום, 583 ימים עברו - והוא עדיין מוחזק בעזה.

אין תיאור להורה שאיבד את ילדו ולא קיבל אותו בחזרה. כשילדך נחטף ולא חוזר אליך, לשפה העברית אין מילה שמתארת את המציאות. איני זקוקה למילה שתתאר את הכאב, אני חיה את זה בכל יום ויום.

כשאת הופכת לאמא, הכול משתנה. את נשארת ערה לילות שלמים בדאגה, מטפלת בכל שריטה, חולמת על מי שיגדלו להיות - הערכים שיישאו, החיים שיבנו. את מגינה עליהם ככל שאת רק יודעת, למשך כמה זמן שרק תוכלי. עד שיום אחד - את כבר לא יכולה.

לעיתים אני מנסה להסביר את ההרגשה שלי ב-583 ימים האחרונים לאנשים שלא חוו את זה. זה כמו ללכת עם ילדך לקניות, לחוג, לטיול. את מחזיקה בידו, מסיטה את המבט לרגע - והוא נעלם. את קוראת בשמו, זועקת, ואף אחד לא עוזר. אף אחד לא משיב לך אותו. התחושה הזו, הפחד הראשוני - זו המציאות שלי כבר קרוב לשנתיים.

זה לא קשור לפוליטיקה. זה קשור לאנושיות. זו האמת הבסיסית ביותר שכל הורה מבין: אף אם לא צריכה להתחנן לקבל את בנה שהוגדר חלל- לקבורה. אף משפחה לא צריכה לחיות בהמתנה, מבלי לקבל את הזכות הבסיסית להתאבל על יקיריה.

כשאדם מת, אנחנו מלווים אותו בדרכו האחרונה, נפרדים ממנו, מביאים אותו למנוחת עולמים. אבל את החללים החטופים לא קיבלנו לקבורה. בלי קבורה - אין מנוחה. יש רק עצירה; הפסקה אינסופית וכואבת.

ביום האם הזה, איני מבקשת רחמים. אני רק רוצה את תמיר בחזרה. אני רוצה לקבור את בני בכבוד. כי אני עדיין מאמינה בערכים שעליהם נבנתה המדינה שלנו - משפחה, כבוד ובהירות מוסרית מול רוע. אלה אינם רעיונות או סיסמאות. הם עומדים למבחן המציאות ונחשפים ברגעים כאלה.

אינכם צריכים להכיר את תמיר כדי לעמוד לצדו. אתם רק צריכים להיות הורים, אחים, בני אדם שמבינים שמוות לא צריך לשמש כקלף מיקוח.

לכל אמא צריכה להיות הזכות להיפרד מבנה בכבוד, ולכל ילד צריכה להיות הזכות לשוב הביתה. ביום האם הזה, רבים מכם תתאספו עם משפחותיכם, אני מקווה שתחבקו את ילדיכם קרוב, וברגעים השקטים, תיזכרו בנו, אלה שאינם יכולים לחגוג. לא כי ילדינו אינם, אלא כי אפילו לא ניתנה לנו הזכות להתאבל עליהם.

אני לעולם לא אפסיק להיות אמו של תמיר. ואני לעולם לא אפסיק להילחם כדי להביא אותו הביתה.
אמשיך בדרכי לגדל בו גם הוא לא חי על האדמה- הוא חי בתוכי. משהו ממנו נשאר בי.