הממלכתיות הישראלית היא מושג ייחודי שאין לו מקבילה בשפות אחרות. מאז טבע אותו בן־גוריון הוא הפך לאבן יסוד ישראלית, אך נדמה שאף על פי שנשחק, אנחנו מעמידים פנים שהוא מחזיק מעמד.
מה שעבד בעבר - נורמות בלתי כתובות, אמון עיוור, שפה משותפת - הולך וקורס. השסע מעמיק, הגשרים נשרפו, וצה"ל ושב"כ הפכו לכלי משחק. אף שהבנו שהמאבקים הפנימיים הרסניים יותר מהאיום החיצוני, לא השכלנו לצמצם אותם.
אי אפשר לסייד קירות מתפוררים. הגיע הזמן להקים תשתית שמתאימה לישראל 2025: תפיסה מערכתית המכירה במשבר הזהויות, בלי לוותר על חיים משותפים. לא מאחז עיניים נוסטלגי, אלא תשתית ריאלית לחברה חצויה שעדיין רוצה להיות "עם חופשי בארצו".
צריך להודות: בניגוד לחזון "כור ההיתוך", איננו יכולים לקיים מדינה על בסיס זהות אחת, אלא על בסיס זהויות שונות שלא תמיד מתיישבות זו עם זו, אך מסכימות על כללי משחק משותפים.
כמו בכל כלל, מתחילים מהבסיס. קביעת גבולות ברורים למה מותר ומה אסור גם כשיש רוב פוליטי. אם כל עיקרון, מוסד ונורמה פתוחים לפרשנות של הרגע - אין ממלכה לכולם, אלא רק למי ששולט על משאב הכוח ברגע נתון. עקרונות כמו הפרדת רשויות ושלטון החוק חייבים להיות כללי משחק מוסכמים.
אולם כללי משחק לבדם אינם מספיקים בלי מבנים שמגינים עליהם. מוסדות חזקים אינם נבנים על אמון עיוור, אלא כדי לזכות באמון אמיתי ומתמשך. כאשר מינויים ציבוריים הופכים למבחני נאמנות למחנה - נותר רק מאבק כוח. הממלכתיות החדשה נדרשת להבטיח מינויים מקצועיים ושקופים, שבהם נאמנות פוליטית אינה גוברת על מקצוענות ועל יכולת ביצוע.
ולבסוף, יש לשקם את השיח הציבורי: לחזק את הקרקע המשותפת, לעודד עובדות משותפות ולהציב גבולות ברורים להפצת מידע כוזב. חינוך אזרחי ומערכת מידע אמינה אינם מותרות - הם תנאי קיום.
לקראת יום העצמאות ה־77, עלינו לזכור: המפעל הציוני היה ונשאר מפעל משותף. אפשר לחשוב בנפרד, אך חובה לפעול יחד. זוהי תמצית הממלכתיות המחודשת שאנו מבקשים לכונן. זה הזמן ליזום, לבנות ולהוביל את השיח הציבורי למקום אחר. ממלכתיות 2.0 אינה חלום, אלא חובה.
יניב כהן הוא ראש מכון תכלית, מכון מחקר יישומי הפועל לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית ומוסדותיה, ולחידוש הברית האזרחית בין כל חלקי החברה הישראלית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו