המשפחות עדיין ממתינות: חוסן לאומי - רק כשכולם יחזרו

81 חודשים למלחמה, חג חירות שני קרב, ו־59 חטופים עדיין נמקים במעמקי האדמה, במנהרות חמאס.מדברים אצלנו על חוסן לאומי. עבורי, חוסן לאומי זה רק להחזיר אותם, את כולם, בפעימה אחת. רק אז יהיה אפשר לדבר על חוסן. נכון להיום, אני לא מרגיש את החוסן, את הלאום, בעיקר את הלאום הממלכתי.

18 חודשים חלפו מאז שמחת תורה, יום החטיפות והרצח של ילדים תמים שנסעו לחגוג. כבר 18 חודשים אנחנו טרוטי עיניים מחוסר שינה, מהרהורים וממחשבות. עם שלם מהלך באפלה, תומך, מפגין, מזדהה איתנו ומצפה ליום הגואל. ואנו, משפחות החטופים, עדיין ממתינות.

בינואר השנה הכריז ראש הממשלה "אנחנו קרובים לניצחון", "כפסע מניצחון". חלפו שלושה חודשים מאז, ואני שואל: לאיזה ניצחון הוא התכוון? אתם לא מנחשים: ניצחון בהעברת התקציב וייצוב הממשלה, ניצחון בפיטורי שר הביטחון, הצלחה בהעברת חוקים הזויים.

שקופים

אני, כאזרח המדינה, מבקש להתייחס לאמירותיהם של השר בן גביר וחבריו, שטענו כי לראש השב"כ אין סמכות לחקור את עובדי המדינה או את יועצי השרים.

בסוף שנות ה־50 היה איש בשם ישראל בר, קצין בכיר בדרגת סגן אלוף ופעיל פוליטי, מקורב מאוד לצמרת הפלמ"ח - יצחק שדה, יגאל אלון, ישראל גלילי ואחרים - ולרה"מ דוד בן־גוריון, אשר הטיל עליו לכתוב את ההיסטוריה הרשמית של מלחמת השחרור. לשם כך, פתחו בפניו את כל הארכיונים והיה לו חדר במשרד הביטחון, קרוב ללשכת השר ונגיש לכל מידע מסווג.

איסר הראל, ראש המוסד אז והממונה על השב"כ, חקר על אודות ישראל בר ומצא שהאיש מרגל לטובת בריה"מ. המחוזי גזר על בר עשר שנות מאסר, ובערעור לעליון הוחמר עונשו ל־15 שנות מאסר. מזל שלא פיטרו את איסר הראל על שביצע את תפקידו.

נכון להיום, אומרים שכל השרים נאמנים, ואני מאמין שזה נכון. עובדה: כל ההצבעות עוברות פה אחד, הפה של הראש. אתם, אנחנו, קהל שקוף. מי רואה אתכם, מי סופר אתכם.

הכותב הוא אביו של החטוף עמרי מירן, שכבר 549 יום שבוי בידי מחבלי חמאס בעזה