"עושים רק מה שחייבים": החקלאי שלחם במילואים ונלחם על המשק המשפחתי בצפון

בצהרי 7 באוקטובר דרור קורלנדר כבר היה בלחימה בדרום. "ראיתי את הרפתות בעוטף וההוראות שנתתי לאבא שלי, בן 76 שנשאר לבד להחזיק את הרפת, היו שאמרו שאם זה פורץ בצפון – שיפתח את השערים של הרפתות. הפרות יסתדרו, אח"כ נאסוף מה שנשאר. הוא אמר 'כן, כן' אבל הוא לא היה עושה את זה. זה אדם שבחיים לא החמיץ חליבה אחת".

הוא הליהוק המושלם לדמות החקלאי: קשוח מבחוץ, טוב לב מבפנים, ידיו מחוספסות, לבוש בגדי עבודה, מדבר במשפטים קצרים עם נקודה או סימן קריאה ברור בסופם. אין ספק שמדובר בנשמה טובה, באידיאליסט ציוני אמתי. דרור נולד לפני 49 בבית הלל למשפחת חקלאים. "אחרי הצבא אבא שלי שאל אותי אם אני רוצה להיות חקלאי וכמו אידיוט אמרתי שכן". הוא מעיד בחיוך.

משנת 2000 הוא עובד במשק קורלנדר המשפחתי. יש להם מטעים, הם מגדלים 180 פרות נחלבות ומפעילים מרכז מבקרים תיירותי, בו ניתן להכין גבינות, להאכיל עגלים ולקנות מתוצרת המקום. כשפרצה המלחמה הכל קפא בבת אחת. "הזמן עצר מלכת. עשינו רק מה שחייבים. יש את המושג המטומטם הזה, 'שגרת מלחמה'. אין דבר כזה, זה או שגרה או מלחמה".

דרור ואחיו גויסו, אביו נותר לבד להפעיל את המשק אחרי שהעובדים התאילנדים ברחו. משפחתו של דרור פונתה לגבעת שפירא, ואז שכרה דירה בקומה 13 בבניין בגבעת אולגה. "שגרת המלחמה" כללה לחימה בעזה, משפחה בגבעת אולגה ומשק בבית הלל. "היו לנו הרבה מאוד פגיעות בשטחים החקלאיים, במערכות ההשקיה, בפרדסים במטעים, שריפות שכילו כמה שטחים כליל. מזל שהרפת לא נפגעה. הייתה במושב פגיעה ברפת של מישהו, מתו פרות וזה היה מראה לא נעים", מספר קורלנדר. "הייתה כאן גם התגייסות של כיתת הכוננות לעזור במה שצריך. היו אנשים שנרתמו למשימה. הם כיבו שרפות והיתה כוח מאוד משמעותי פה. גם צוות החירום היישובי (צח"י) שאמא שלי עומדת בראשו תפקד טוב".

אחרי ארבעה חודשים בקומה ה-13 המשפחה נשברת וחזרה, גם אם באופן חלקי. למה חלקי? כי מערכת החינוך עוד לא חזרה לתפקוד מלא, ולדרור יש בת בכיתה י"ב שצריכה ללמוד לבגרות. "אני יכול לספור על יד אחת כמה פעמים היא הייתה בביה"ס בשנה שעברה. זה אירוע מאוד לא פשוט לילדים. גם לנו אבל הם חווים את זה בצורה מאוד חזקה".

"חקלאות זאת לא עבודה, זה אורח חיים"

קורלנדר מבקר את המדינה שלא פיצתה את החקלאים שהחליטו להישאר ולטפל במשק, גם אם הם נפגעו בעקבות המלחמה. "חקלאות זאת לא עבודה, זה אורח חיים, בעיקר כשמדובר בבעלי חיים. אין שעות עבודה, כשקורה משהו זה לא מעניין אם חג או שבת. אנחנו גם עסק משפחתי אז כל הג'מעה עובדת יחד, אז זה ממש חלק מהחיים. אבל במדינת ישראל מה שהגיוני לא קורה ומה שקורה – לא הגיוני. כי הסתבר שנותנים פיצוי מלא למי שעוזב את השטחים ומפקיר אותם. כלומר – מתגמלים את מי שלא מתאמץ. כשאמרתי את זה לאבא שלי, הוא אמר 'מה פתאום, נקטוף מה שאפשר!'"

קורלנדר מקווה שהמלחמה תשנה משהו ביחס המדינה לחקלאים ולפריפריה. "הלוואי שהמדינה תבין שהיא חייבת להגדיל את הייצור העצמי ולא להסתמך על יבוא, בטח בנושא מזון. ושגם בעיתות שלום יזכרו שהפריפריה זה העור, המעטפת, ששומר על האיברים החיוניים. ואם נותנים לנו לסבול - זה בסוף יגיע לתוך תל אביב. אנשים שעזבו את הצפון מגלים שיש תרבות, או רפואה ברמה סבירה. הקולנוע הקרוב זה במרחק שעה ומשהו נסיעה בלי פקקים, זה נשמע לך הגיוני?!"

בניגוד למחסור במשאבים ותשתיות, יש משהו שיש ממנו שפע: חסמים בירוקרטיים. קורלנדר מספר שלקח להם 12 שנה להשיג אישורים לפתיחת מרכז המבקרים. "זה ממשל פקידים שקודם כל אומר 'לא' כי זה הכי קל. יש את הסיסמה החדשה הזאת – 'מה שטוב לאירופה טוב לנו'. אז שם לוקח שתי דקות לפתוח מחלבה. למה את זה לא לומדים מאירופה? אני מקווה שגם זה ישתנה אחרי המלחמה ותנתן דחיפה לתיירות חקלאית כמו שם. אנחנו רוצים לעבוד, אז אל תתנו לנו כסף בשביל לא לעשות כלום, אלא תפתחו חסמים!"

התקווה שלו היא הפסקת אש בת קיימא שתאפשר לגליל לחזור לעצמו, למשוך תיירות פנים וחוץ ולספק לא מעט מהמזון של מדינת ישראל, פירות, חלב ובשר. ועוד דבר: הוא מקווה שיוכל לישון בשקט סוף סוף ולא לפחד מהאיום הביטחוני. "בשבעה באוקטובר ראיתי מה קרה למי שישן בשקט ליד הגבול. גם לנו היה לנו ברור מה יש מעבר לגבול שלנו בצפון. הצבא נתן לנו לישון בשקט למרות שהוא לא באמת שמר עלינו, ובנס לא סיימנו כמו החברה בדרום. איך אני והבנות שלי יכולים לישון בשקט עכשיו"?!

הוא מבקש לסיים בנימה אופטימי ומספר בדיחה על שלוש דרכים בהן ניתן להפסיד כסף: מהירה, נעימה ובטוחה. מהירה – אלה הימורים. נעימה – נשים. ובטוחה – להיות חקלאי. "אני חושב שמדינת ישראל צריכה להעביר את 'חוק האזור הכפרי' שיש בהרבה מדינות באירופה, שאומר שחלקים במדינה ישמרו על צביון כפרי-חקלאי, מודרני ומסורתי וכמובן תיירותי, על מנת שנזכור שעם בלי רגליים בקרקע, בלי חקלאות, בלי אדמה – אין לו מה לחפש פה".