תראו את אוהד, אלי ואור - ותחזירו את כולם

הלם. התכווצות של הלב. הלב, שכל כך רצה לשמוח ולצהול עם שחרורם של אוהד ואלי ואור, הפך משותק לכמה רגעים של חרדה קולקטיבית אמיתית. צמרמורת אמיתית. "לפחות הם על הרגליים", אמרו כולם, נתלים בנחמות קטנות, בהקלה מסוימת.

הנה הם, תראו אותם. תראו איך הם חוזרים אחרי 491 יום בשבי של חיות האדם האלו, כחושים, עייפים, רצוצים. מצמית לחשוב כך - מזכירים מראות מלפני 80 שנים שרצינו לשכוח. שופכים אור אמיתי על איך הוחזקו בתת־תנאים קיצוניים. נתמכים, צועדים לאיטם, משתתפים בטקס המשפיל והמזוויע שארגן ארגון הטרור.

כל לב ישראלי שאל ברגעים האלו מה הם עברו. האם ימים שלמים לא אכלו דבר. האם לא ראו אור יום בכל הימים הארוכים הללו. האם אבדה תקוותם. מה החזיק אותם שם. באיזו תקווה נתלו ושרדו 491 יום במנהרות, מנותקים מהעולם, ממשפחתם, מכל מזור ולו הקלוש ביותר. גיבורים אמיתיים.

הלב נמס

ליוויתי את אלה בן עמי בשעות הראשונות לאחר חטיפת הוריה, רז ואוהד, בשבת הארורה ובשבועות שלאחר מכן. היא לא ידעה את נפשה. היא זעקה נואשות לעזרה. אביה היה לחטוף הראשון שתמונתו פורסמה מעזה. עם בוקסר, עם חולצה שחורה קצרה, לפות בחוזקה.

עכשיו אלה ואחיותיה ורז, האם שחזרה בעצמה מהשבי, מקבלות אותו בחזרה. איזה אוהד חוזר אליהם? מה מצבו הנפשי? כמה שהוא נראה כחוש וירוד. התמונות מכות ולא נותנות מנוח, הדעת לא נרגעת.

אוהד, אלי ואור עכשיו בבית. הם קיבלו חיבוק עז וחם מבני המשפחות שלהם. רק לדמיין את אלמוג הקטן רץ לאבא אור, נספג בזרועותיו. הלב נמס. לחשוב על אלה, שנאבקה עד כלות, מסניפה סוף-סוף את אבא אוהד.

חייבים, מוכרחים להביט שוב ושוב בתמונות שלהם יורדים מרכב המרצחים השפלים. חייבים לראות - ולהחזיר מייד, מהר ככל הניתן, את כולם הביתה. ככל שיעבור הזמן התמונות יהפכו קשות אף יותר. גם, חלילה, של הגופות שיחזרו אלינו לדאבון הלב.

עכשיו. את כולם.