אני יליד 1981. גדלתי לתוך פריחת מוזיקת הטראנס עם אינפקטד מאשרום, עם סקאזי, עם די.ג'יי יהל. הקצב של הבאסים נשזר לי לתוך הנשמה בשנות העשרה ומלווה אותי עד היום: מסיבות בטבע עם זריחות, ריקוד שבו הגוף מתנפנף לפי הקצב - זה חופש. זה שחרור.
ב־14 החודשים האחרונים, מאז שטל חיימי בן דודי נרצח ונחטף, לא הלכתי למסיבות בכלל. אף שאני צריך את הניתוק מטרדות היום־יום יותר מאי־פעם, זה נראה לי מוזר אפילו לחשוב על זה. אני אלך לייצר לעצמי את חוויית החופש המושלמת עבורי, כשעומר נמצא מתחת לאדמה ללא אור יום? איך אלך לשמוע מוזיקה כשאגם לא יודעת מתי היא חוזרת הביתה, לכינור שלה?
לפני כמה שבועות, בחלוף יותר משנה, הזדחלה לליבי חרדה חדשה, שלא הכרתי: שאני אשכח את הנורמלי. שאני אשכח שבחיים האמיתיים האושר והסיפוק נמצאים בבוקר משפחתי עצל במיטה ובצחוקים עם הילדה; כששיחות הסלון נסבות סביב יעד נסיעה או טיול בסופ"ש, ולא סביב הערכות מנומקות לגבי כמה חטופים יחזירו ומתי יבינו שזה הזמן; וגם כשהולכים עם חברים למסיבה, לרקוד ולקפוץ כמו צעירים שעדיין שומעים את אינפקטד לראשונה.
הציפייה שלי ל־2025 היא לחזור לנורמליות. לא מבקש עולם מושלם ושלום עם כל שכנינו: נמשיך לגייס לצבא, נמשיך לשלם מיסים גבוהים מדי ונמשיך לפעול נחרצות לשמירה על ביטחוננו. אבל אני לא מוכן להשלים עם חיים בתוך סיוט מתמשך, שבו אחרי יותר מ־450 יום יש עדיין 100 חטופים שאף אחד לא יודע מתי הם חוזרים.
אני מצפה שמשפחות החטופים יוכלו לחזור לישון בלילה, בלי חרדת המוות התמידית שמלווה אותנו. אני מצפה שאלה, אשתו של בן דודי טל חיימי, שנחטף ונרצח, וילדיהם יוכלו לעלות לקבר של אביהם הגיבור ולספר את סיפור גבורתו, בידיעה שהוא מצא מנוחת עולמים באדמת הקיבוץ שאותו הקימו סבינו, שבו הוא נולד, גדל, הקים משפחה ושעל הגנתו נהרג.
זה בידיים של הממשלה
החזרה לנורמליות נמצאת בידיים של הממשלה, וראש הממשלה בראשה. אותה ממשלה שתחת פיקודה הושגו הישגים צבאיים יוצאי דופן בקנה מידה עולמי, ולא הושגו הישגים מדיניים כלל. החזרה לנורמליות מצריכה יכולת גיבוש חזון הרצליאני, שרואה פני עתיד לטובת העם והאומה, התוויית דרך ז'בוטינסקאית שמסוגלת להוציא את החזון לפועל ומנהיגות בן־גוריונית שמסוגלת לקבל החלטות קשות כדי לנתב אותנו לשם.
הנהגת ישראל, ראשי סיעות הקואליציה, ראש הממשלה: האם תתעלו לשיעור קומתם של בוני המדינה והוגיה? האם אתם ראויים להקרבת חיילי המילואים ונשותיהם, לחוסן של העורף, למחירים האדירים שמשלמת החברה הישראלית?
בשלה העת לסיים את הסיוט שבו נתונים כלל אזרחי ישראל. בשלה העת למנף את ההישגים הצבאיים להישג המדיני הגדול מכולם: השבת כל החטופים, החיים לשיקום והחללים לקבורה. בשלה העת לנורמליות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו