שיטוט בערוצים פלשתיניים מלמד: לא תיתכן פשרה בין סיפורנו לסיפורם

נכנסתי אתמול למקורות מידע תומכי חמאס. מבחינתם חורבן הרצועה, מותם של עשרות אלפים, הגלייתם ממקום למקום ועוד – היו שווים במחיר אותו יום מאושר שבו הותר להם לממש את עילת קיומם: לרצוח יהודים, לערוף את ראשי ילדינו, לאנוס באכזריות את בנותינו, לקשור הורים וילדים יחד ולשורפם חיים.

אתמול הם הציגו בשמחה תמונות עכשוויות של הורים בוכים מול תמונות יקיריהם, במקום שהמה לפני שנה חוגגים והפך באחת למזבח ענק שקלט את דמם של מאות נרצחים. ארץ אל תכסי דמם.

וזה מה שכתבו תומכי חמאס אלה לאם השכולה: "לא משנה כמה תבכי... זה העונש לכל מי ששולח את בניו להרוג פלשתינים חסרי הגנה בעזה. שמרו על בניכם החזירים ותחזרו למקום שבאתם ממנו. האדמה הזו לא מספיקה לשניים. קיבלנו את פניכם בארצנו בגלל שדוכאתם... גנבים טרוריסטים שכמוכם. ואז בגדתם בנו וגנבתם את אדמתנו ובתינו והרגתם את עמנו".

"עיקרי האמונה" הללו לא השתנו ב־100 השנים האחרונות, ומחייבים אותנו אחרי 7 באוקטובר להפנים את האמת האכזרית שלא תיתכן פשרה בין הסיפורים: חיילי צה"ל הם "בני חזירים", דה־הומניזציה המכשירה רצח יהודים. "תחזרו למקום שבאתם ממנו" – אין קשר בין היהודים לארץ התנ"ך. העיקרון מופיע גם בסעיף 20 באמנה הלאומית הפלשתינית.

"האדמה הזאת לא מספיקה לשניים" – אין ולא תהיה פשרה על הארץ הזאת. "קיבלנו את פניכם בארצנו" – במאה ה־19 היתה הארץ ריקה כמעט לגמרי, אך בנרטיב הפלשתיני שקקה הארץ חיים ערביים, והם קיבלו את פנינו בנדיבות. תשאלו את אלפי הנרצחים במאורעות הדמים בטרם היתה מדינה. "גנבתם את אדמתנו" – אדמתם זו היא תל אביב וחיפה ואשדוד.

השקר אינו חטא בתרבות הזאת. ההפך. העובדה שאויבינו (כולם) משתמשים בילדיהם כמגן אנושי ומסתירים חומרי נפץ בגנים ובבתי ספר לא משנה. מבחינתם, הם לא אחראים לתושביהם, אלא האו"ם שהרגיל אותם לכך.

האם לנצח נחיה על חרבנו? נראה שכן. רפול אמר שהוא מעדיף לחיות על חרבו מאשר לחיות עם חרב על הצוואר. הדבר מחייב אורך נשימה וסבלנות ברזל בכל הנוגע להבסת האויב ולהשמדת יכולותיו. זו פעולה שיטתית ומתמדת. נלמד מאבותינו שבי ציון בבית השני שידעו לבנות ולהילחם: "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה, וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח (החרב)".