חזרנו בזמן, אל ריטואל הגינויים שלפני הטקס

לרגע חשבתי שעלינו על מכונת הזמן וקפצנו כמה חודשים קדימה, או אחורה, לימי טרום האביב האלה שלפני פסח. הימים שבהם מתחילות לפרוץ למבזקים ידיעות על מה שמתוכנן לנו בטקסי יום העצמאות, ובעיקר בטקס הדלקת המשואות. זה כבר עניין של מסורת, כמו שישי ישראלי, וזה כנראה לא יהיה חג עצמאות כהלכתו בלי שתימצא הסיבה להסתייג, ואז להתחלחל, ואז להזדעזע, ואז להיגעל הכי חזק שיש לך: מירי רגב אחראית לטקס.

אז עכשיו זה פוגש אותנו בקוטב הדרומי של השנה, עם פרוץ החדשות על כוונתה של הממשלה לקיים טקסי יום זיכרון במלאת שנה לטבח 7 באוקטובר. עדיין לא ידוע עליהם כלום - זולת הכוונה לשדרם ללא קהל - והמכונה כבר עברה לגינויים על מצב הפעלה אוטומטי. כי מירי רגב, וכו'.

אצבע ליכודית בעין

זה קצת קשה, אני מודה, לבוא בטענות לקהילות בקיבוצי העוטף שהודיעו שלא ישתתפו, וגם למשפחות חטופים. אבל לא חסרים פופוליסטים שרוכבים על הסבל והטראומה כדי לעשות את הפוליטיקה הגסה שלהם, ורבים מהם גם לא חיכו לאות כדי להחליט שמדובר ב"אצבע בעין". כי מירי רגב, וכו'.

וזה נכון שהשנה הסיפור מורכב יותר, טעון יותר, נפיץ יותר. אבל הפרקטיקה היא אותה פרקטיקה, והנוהל הוא אותו נוהל: כל עוד ממשלת הליכוד בכלל, ומירי רגב בפרט, מעורבים בזה, צריך לסלוד. ועם כל ההבנה לנסיבות המיוחדות, הדפוס הזה לא התחיל השבוע. שהרי זו מסורת ישראלית. בכל פעם שמירי רגב אחראית לטקס ממלכתי, וזה קרה לראשונה בשנת ה־70 למדינה, הוא הופך ל"מעורר מחלוקת". כי מירי רגב, וכו'.

פעם זה בחירת המנחים ופעם זה סידורי הישיבה.פעם זו המלחמה ופעם זו הרפורמה. בכל פעם שמירי רגב אחראית לטקס ממלכתי הוא מסומן כ"אירוע תעמולה", "שנוי במחלוקת", שהמהדרין מודיעים מראש על החרמתו

תעברו על הכותרות לאורך השנים: פעם זה הבמאי שהיא בחרה (מקורב, כמובן), פעם זה המנחים או השירים או שלא מספיק "ייצוגיים", פעם זה ניסוח לא מוצלח בדיון פנימי על בניית התוכנית האמנותית ("פיצחנו את 'השואה'"), פעם זה סידורי הישיבה (היא ליד שרה), פעם זו ספירת הקלוז־אפים על נתניהו (כתבתנו ספרה לפחות 13), פעם זה החריגה מפרוטוקול הנאומים לרעת היו"ר ("היא פוגעת במסורת!"). רק אצלה כל החלטה היא פוליטית, רק אצלה הכל שנוי במחלוקת, רק אצלה זה לא יאה ולא ממלכתי. למה? כי מירי רגב, וכו'.

ומכיוון שהכל כל כך לא יאה ולא ממלכתי, אז מחרימים. הרגע הלואי דה־פינסי של השבוע שייך, איך לא, ליאיר לפיד, שבלי שבכלל הוזמן (כי אין קהל) כבר הודיע שהוא יחרים את הטקס הממלכתי לציון 7 באוקטובר כי ה"הממשלה הזו אינה לגיטימית". אם זה נשמע מוכר, זה משום שאפילו הכרזת החרם היא לא דבר חדש: עוד לפני המלחמה, בימי המאבק נגד הרפורמה המשפטית, החרים לפיד את טקס הדלקת המשואות והודיע "אני לא משתתף בשידורי תעמולה ממשלתיים". כי מירי רגב, וכו'.

אז עכשיו, כשאנחנו מבינים שאם זו לא המלחמה זו הרפורמה, ואם זו לא הרפורמה זה המשפט, ואם זה לא המשפט זו הקורונה, ואם זו לא הקורונה אז מה? אז מירי רגב, וכו'. 

כי בעומק הדברים - ואולי בעצם זה לא כל כך עמוק - שורץ התסכול העמוק על אובדן המונופול על עיצוב המרחב הסמלי והרעיוני של הממלכתיות הישראלית. זה בדיוק מה שעושים טקסים: מנסחים נרטיבים, מעמידים סמלים, מבליטים ערכים ומעצבים את הפרהסיה הלאומית. ואם יש מקום שבו מורגש השינוי התרבותי והפוליטי שמחולל את הדרמה הישראלית בעשורים האחרונים - זה טקס ממלכתי שבו "מישהו אחר", שהוא "לא לגיטימי", כלומר "לא משלנו", מכתיב את האופן שבו נזכור, ננציח ונספר את הסיפור הלאומי המשותף.

המחשבה שמשגעת אותם היא שה"לא לגיטימיים" שותפים לניסוח הממלכתיות, משפיעים על עיצוב הזהות הישראלית, מעיזים לענות בעצמם על השאלה שפעם לאנשים כמו יאיר לפיד היה מונופול זחוח עליה: "מה ישראלי בעיניך?"

המחשבה שמשגעת אותם, ושתמיד שיגעה אותם, היא שאנשי הדרבוקות - ולא רק אנשי הקונצרטים, ש"השחורים" - ולא רק ה"לבנים", שה"חארות" ולא רק "הריפוי" - שותפים לניסוח הממלכתיות, משפיעים על עיצוב הזהות הישראלית, מעיזים לענות בעצמם על השאלה שפעם לאנשים כמו יאיר לפיד היה מונופול זחוח עליה: "מה ישראלי בעיניך?" זו לא סתם אצבע בעין עבורם - זו אצבע ליכודית בעין, על כל המשתמע מכך.  

דקת דומייה לטקסים

ומה בעצם עוללה כל כך מירי רגב לטקסים האלה, שעד אליה, אם להודות על האמת, נחשבו לקוריוז פולקלוריסטי לחובבי נוסטלגיה? הפכה אותם לרלוונטיים עבור שכבות שלמות בחברה הישראלית שתמיד צפו בהם מהטריבונה בסלון, כמו אורחים. מזרחים, מסורתיים, תושבי פריפריה, פתאום זיהו בשידור הישיר מהר הרצל את עצמם, את קורות משפחתם, את המוזיקה שלהם, את הערכים שלהם, את הסיפור שלהם. ויותר חשוב מזה: לא כאיזה ייצוג סמלי כדי לסמן "וי" על סלסול מזרחי, אלא כחלק אינטגרלי ומכונן בפסקול הישראלי.

בסוף, אגב, חוץ מאלה שבוער להם לספור קלוז־אפים של ביבי או לכבות משואות בטקס אלטרנטיבי בקפלן, כולם צופים, ומזילים דמעה ומתרגשים במקומות הנכונים, ומודים שבעצם זה לא היה כל כך נורא. "דווקא יפה". למרות שמירי רגב, וכו'.

אני לא יודע אם זה יקרה גם בטקס הזיכרון הממלכתי הראשון לטבח שמחת תורה. אולי הפצע פתוח מדי. מילת המפתח צריכה להיות מינימליזם. צניעות. לא בומבסטי. רגישות. מבין הנפגעים הישירים שלושה קיבוצים הודיעו כבר שלא ישתתפו. בשדרות ובאופקים, לעומת זו, בירכו על הכוונה לערוך אירוע ממלכתי. סמליות ארורה מזו לא היה אפשר לדמיין, ויש מי שטורחים להעצים אותה. בתנאים האלה כבר עולות קריאות לרדת מזה כליל ולהסתפק בדקת דומייה. כי מה שווה טקס אם אנחנו לא שולטים בו. אז פעם אחרונה: מירי רגב, וכו'.