מילים, כידוע, לא רק משקפות את המציאות, אלא מעצבות אותה. והשפה שבה אנחנו בוחרים לתאר את המציאות, מכתיבה את האופן שבו נפרש אותה. ולכן זה חיוני לעצור ולבחון את הטרמינולוגיה שבאמצעותה אנחנו כותבים ומדברים על ה"פסגה" שבמסגרתה ינסו "הצדדים" להגיע ל"עסקה" דרך "מתווכים" במסגרת "משא ומתן".
איך שלא נסובב את זה – עצם השימוש במילים האלה כדי לתאר הארוע המקברי, השטני, שייערך בדוחא, הוא ההישג הגדול ביותר של סינוואר ופטרוניו הנפשעים. זו תמונת הניצחון הגדולה ביותר שמקבלים חמאס, קטאר ואיראן באדיבות המערב. מבורות הביוב של עזה – לפסגה. זו השפה המניפולטיבית, הנואלת, שהופכת אותו מארגון סדיסטי וטוטאליטרי שהעולם הנאור אמור להקיא מתוכו – לגורם מדינתי ששולח מסרים, מעמיד תנאים, נושא ונותן, משתתף או לא משתתף ב"פסגה", ומתנהל כ"צד" שווה ערך ל"צד השני" – שהוא אנחנו. ישראל.
על שולחן הגנגסטר
וזה הרבה יותר חשוב, מבחינה היסטורית ותודעתית, מכל הישג מבצעי או אסטרטגי שחמאס ופטרוניו ירוויחו ב"פסגה" הזו – שמירת מקצת החטופים כקלפי מיקוח עתידיים, השבת השליטה בציר פילדלפי, נסיגת צה"ל מציר נצרים ומשאר הרצועה, הסרת האיום הקיומי מעל הארגון וכתוצאה מכך גם מעל חיזבאללה ואיראן. כל אלה פשוט מתגמדים מול מה שכבר הושג מרגע שהתחלנו לקבל בהכנעה את השימוש במערכת המושגים הדיפלומטית כדי לתאר ולפרשן את האינטרקציה המעוותת והמחרידה הזו: הפיכת חמאס לשחקן מדיני לגיטימי שנושאים ונותנים מולו, והעמדתם של ישראל מצד אחד, וקטאר ואיראן מצד שני, כגורמים מדיניים שווי ערך.
שהרי זו פסגה. אמנם מבלי שראשי המדינות הלגיטימיות יופיעו אליה עם פמליותיהם הנכבדות – כהגדרתה הקלאסית של "פסגה" כפי שמבינים אותה שוחרי תרבות. אמנם לא כנקודת הקצה של תהליך מושקע שבו הושגו בשיג ושיח הבנות והכרה הדדית – כפי ששואפים ל"פסגה" בני תרבות. אמנם לא כרגע חגיגי שאליו מגיעים המעורבים מבחירה, מרצון, בשליטה מלאה על גורלם – כפי שאמורים להתנהל מפגש אינטרסים בעולם תרבותי.
לא. אין שום קשר בין "פסגה" לבין מה שאמור להתחולל בדוחא או בכל מקום אחר שאליו תיגרר ישראל כדי לנסות ולהציל כמה מחטופיה במחירים המופקעים שסוחטים ממנה "הצדדים". אין שם לא רצון, לא בחירה, לא שיג ושיח, לא הכרה הדדית, לא אינטרסים משותפים, לא שליטה על גורל, לא כוונה טובה ולא ראשי מדינות ולא חגיגיות.
לא רק שזו לא פסגה, זה אף לא מפגש מדיני לגיטימי, וגם לא מגעים להפסקת אש אחרי שהוכרעה מלחמה. אפילו לא קרוב. הבה נודה על האמת: כל המילים האלה, פיסגה, צדדים, מו"מ, מתווכים – נועדו להסוות את טבעו האמיתי של הארוע: "סיט-דאון" על שולחן הגנגסטר, שבו נאלצים נציגיה הריבוניים של מדינה דמוקרטית לקנות את חיי אזרחיה החטופים מארגון טרור סדיסטי. בתמורה לכך, היא תוותר על נכסים ביטחוניים, על הישיגיה הצבאיים, על שאיפתה לניצחון ותתפשר על מעמדה האזורי – והכל תחת איומי רצח והשמדה מפורשים. לא. זו לא פיסגה. זו דינמיקה של פרוטקשן, סחיטה באיומים ותחת אולטימטום, עם אקדח לרכתם של בני ערובה.
אבל העובדה שהגענו לרגע הזה, ועוד קיבלנו בהכנעה את הטרמינולוגיה המניפולטיבית הזו, היא תוצר ישיר של עולם שהפך את הדיפלומטיה, את המשאים ומתנים, את הפסגות, את קניית השקט, את ההסכמות השקטות בין מדינות דמוקרטיות למשטרי טרור, לתכלית הקיום המדיני – ולא לאמצעי לשמירה על ביטחון, על שלום, ועל אינטרסים. העיקר שתהיה פיסגה. העיקר שייחתם הסכם. העיקר שיושג הסדר – ולא חשוב אם תוך פחות משנתיים זה יתפוצץ לנו על הגבול הצפוני או הדרומי.
וכך, בחסות דוקטרינת הדי-אסקליישן (מניעת הסלמה), אנחנו בדרך לחלץ את סינוואר מתעלות הרפש שבהן הוא מתפלש – ולהפוך אותו ל"צד" ב"פיסגה". וכך, בחסות הכמיהה ל"הסכם", אנחנו ממשיכים להפוך את נסיכות הטרור שמעניקה מחסה ומעטירה פינוקים על ארגון הטרור הרצחני – ל"מתווכת" לגיטימית, שוויץ של המפרץ, ש"מארחת" בבירתה את ה"פיסגה". כך אפילו יכולה לצוץ הדרישה להפוך את איראן – ששלחה את הנוחבות הקניבליות לאורגיה של רצח ואונס – ל"משקיפה" על ה"מגעים".
מלבינים את קטאר
סינוואר הוא סדיסט ברברי ששורץ בתעלות הביוב של הקיום האנושי, קטאר היא נסיכות נוטפת דם וארס בחליפת שקרים, ואיראן היא מחוללת המוות וההרס המובילה בעולם. המחשבה שישראל משגרת את בכיריה ל"פסגה" עם עיסת הרשע הנחותה הזו היא מחרידה. העובדה שהבית הלבן בונה את הסחיטה הנפשעת הזו כמפגש-על מדיני, מפייס את הברברים ומאיים על "שני הצדדים" אם הם "יכשילו" את ה"מגעים" - היא חרפה שלא תימחה מעל מצחו של העולם הנאור כולו.
היש דבר מצמרר יותר, מאשר לראות את תמותנתו של ראש ממשלת ישראל או ראש המוסד, כשווים בין שווים לצד סינוואר או אמיר קטאר – בצילומי האילוסטרציה שמלווים את הדיווחים על "פסגה"?
ייתכן שאין ברירה. שזו הדרך היחידה שבה נוכל להשיב את חטופינו, לשקם מעט מן האמון והחוסן הלאומי, לחדש את שלמותנו המוסרית כחברה. אבל אסור לנו לקבל את עולם המושגים הזה, שמייצר דה-פקטו מעין סימטריה מדינתית בין ישראל לבין חמאס, שמלבין את אימפריית הטרור קטאר ורוחץ את הדם מידיה המטונפות, שמאפשר לאיראן לשחק במגרש המדיני במעמד שווה למעצמות המערב.
לא. אל תקראו לזה "פסגה", ואל תכירו בנסיכי טרור כ"מתווכים", ואל תתנו לסינוואר את המתנה הגדולה בהפיכתו לראש של יישות מדינית שהעולם כולו דוחף את ישראל ל"פיסגה" עם נציגיו שטופי הדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו